Blue (boyxboy)

לוקאס- פרק 2

עוד לפני שהספקתי לברך את אמא בבוקר טוב, היא כבר אחזה שני צידי פניי והניחה על לחיי שתי נשיקות גדולות. "אני כל כך שמחה שהגעתי, לוקי שלי"
חייכתי "אני לא אפסיד טיול איתך, אמא". כל כך לא רציתי להיות כאן.
אמא משכנע אותי לחיבוק שובר עצמות "מתוק שלי!". החזרתי לה חיבוק קצר.
אמא שלי מדהימה, באמת, אבל היא אוהבת לחבק ולנשק אותי יותר מדי וזה פחות מוצא חן בעיני.
עברו שבועיים מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה, זה היה בעוד אחד הטיולים שלה שנגררתי אליהם, אני פשוט עסוק יותר מדי בעבודה ולא מצאתי זמן להפגש איתה שלא במסגרת הטיולים.
"הנה לוקאס הקטן" קראה לפתע אחת החברות של אמא ששכחתי איך קוראים לה מאחוריי וגרמה לי לקפוץ בבהלה.
"הבהלתי אותך? מצטערת חמוד" היא הדביקה לי שתי נשיקות פיוס מלאות ברוק, נדרשתי לכל כח הרצון שהיה לי על מנת שלא לנגב ישר את הרוק מהלחיים המסכנות שלי.
לפעמים אני חושב שכל המבוגרים האלה חושבים שהם ההורים שלי ולכן הם מרשים לעצמם לחבק ולנשק אותי בלי סוף. לא, תפסיקו לעשות את זה, יש לי רק אמא אחת ורק אבא אחד.
"הוא הנה הגבר הקטן שלי" בעלה של החברה של אמא ששכחתי את שמה טפח בחוזקה על גבי "נו, יש לך כבר חברה?"
השתעלתי ונענעתי בראשי לשלילה.
"עדיין לא?" התפלאה אישתו "איך אנשים מפספסים בחור טוב כמוך?"
"אני לא-" התחלתי להגיד אך היא קטעה אותי.
"בחור טוב, עדין, רגיש, צבעוני, אני באמת לא מבינה"
משכתי בצווארון חולצתי במבוכה והרגשתי את לחיי הצבעות בגוון ורדרד. אפשר אולי לעבור נושא?
"נמצא בחורה שתתאים לו בדיוק" בעלה ניסה לנחם אותה וחיבק אותה בכתפיה. פתאום מצאתי את עצמי בין כל המבוגרים לכולם מדברים עלי.
הווו, למה אני תמיד צריך לצאת עם אמא לטיולים האלה? למה הם חייבים לדבר דווקא עלי? אני רוצה להעלם. אדמה, את רוצה אולי לבלוע אותי עד לסוף הטיול?

"רבותיי" נשמע לפתע קול חזק "אתם מתבקשים לעמוד סביבי במעגל".
הרמתי את ראשי וניסיתי לאתר את מושיעתי. היא הייתה אישה בגיל הארבעים בערך לחייה, היא לבשה חולצה לבנה בעלת צווארון וחצאית צמודה כחולה. סביב ראשה הייתה מדונה על מנת שנוכל לשמוע אותה. מושיעתי הייתה המדריכה של הסיור בבית הלבן.
היא הובילה אותנו לתוך המבנה והחלה את הסיור. השתדלתי לעמוד קרוב לאמא שלי מבלי לתפוס את תשומת הלב מאיש. למרות שקשה לא לבלוט כשאני הצעיר היחיד בסיור לכולם סביבי מבוגרים בגילאי 55+.
לא הקשבתי כמעט בכלל לדברי המדריכה, הייתי עסוק בלשחק בפלאפון- עד שנדמה לי הסוללה. רק אחר כך הקשבתי לה מעט רק כי לא היה לי משהו אחר לעשות. 
כשהיו הפסקות הייתי מוודא שאמא נמצאת עם חבריה ואז הייתי נעלם וחוזר בסוף ההפסקה, קיוויתי שכך לא אהיה נושא השיחה המרכזי.
כשהסיור סוף סוף נגמר, ישבנו כולם ביחד (לא הצלחתי להתחמק  מזה) ואנחנו ביחד ארוחת ערב שכללה כריכים עם טונה מלפפון חמוץ), השעה כבר הייתה מאוחרת ובחוץ הכל היה חשוך.
חיכיתי לאמא עד שהנסיעה שלהם הגיע והיא נסעה איתה. הפכתי לה ולכל החברים והחברות שלה לשלום עם חיוך מאולץ על פני. כשהם סוף סוף נסעו משם, הגיע תורי לחזור לבית אחרי יום מתיש במיוחד.
אבל הייתי חייב להכנס לשירותים והמקום הכי קרוב היה בבית הלבן.
"אני יכול להכנס ממש מהר לשירותים?" התחננתי לשומר, אני שונא לעשות שירותים ברחוב.
"אהממ, כן, אבל תזדרז כי עוד רגע סוגרים" השומר אמר בקולו העבה.
"תודה, תודה" קראתי לעבור ורצתי פנימה, עוקב אחרי השלטים שהורו על הדרך לשירותים.
לא לקחת לי הרבה זמן למצוא אותו, ועד מהרה נכנסתי לאתר ונעלתי את הדלת.
כל כך שמחתי שהסיור נגמר, הסיור עצמו היה יכול להיות ממש נחמד אם הייתי נמצא בחברה הנכונה ולא בחברת מבוגרים שכל הזמן מביכים אותי.
לפתע האורות כבו. פלטתי צרחת בהלה קטנה וכל כך שמחתי שאני לבד בשירותים ואף אחד לא שמע אותי.
יצאתי מהשירותים במהירות וכמעט מעדתי כי לא ראיתי לאן אני הולך.
גיששתי את דרכי עד לדלת הכניסה ותוך כדי קיבלתי מכה מכמה כיורים שעמדו בדרכי. אחזתי בידית הדלת ומשכתי. משכתי שוב, ושוב.
הרגשתי את הבהלה מתפשטת בגופי.
אני נעול.