Blue (boyxboy)

ניק- פרק 21

לקח לי חמש שניות בדיוק לקשור את העניבה. חמש שניות... אולי קצת פחות.
בכל חיי קשרתי עניבה רק פעם אחת, לפני שמונה שנים. רק בהלוויה של אבא ואמא שלי. עברו שמונה שנים, אך למרות זאת זכרתי היטב איך עלי לקשור את העניבה.
אני זוכר לפרטי פרטים כל שניה שחלפה מהרגע שבו הורי מתו עד ליום שלאחר הלוויה, כל פרט ופרט לא נשכח מזכרוני, גם לא קשירת העניבה הראשונה בחיי.
לא יכולתי שלא להיזכר באותו יום עצוב שבדיוק כמו עכשיו, עמדתי מול המראה וקשרתי לעצמי את העניבה בפעם הראשונה והיחידה בחיי.
טוב, עכשיו זו הפעם השנייה.
לרגע רק עמדתי והבטתי בהשתקפות שלי במראה. אני כל כך שונה היום בכל כך הרבה מובנים מאותו הילד שהביט בעצמו במראה לפני שמונה שנים, בעיניים נפוחות ואדומות והתאמץ לא לבכות בפעם המיליון במשך פחות מעשרים וארבע שעות. אבל בסוף הוא נשבר, ודמעה סוררת נפלה מעינו, ואחריה עוד אחת.
הילד המבוגר, מביט בעצמו במראה ונאנח, הוא אמנם לא בוכה ועיניו לא נפוכות ואדומות, אך הוא עדיין דומה לאותו הילד הקטן.
אני מניח שהייתי לחוץ מעט... טוב, אולי קצת יותר מקצת. אחרת לא הייתי קושר לעצמי בשום אופן את העניבה הזאת.
מאז שההורים שלי מתו מעולם לא הלכתי למסיבה רשמית שהיו בה גם מבוגרים. מעולם לא הייתי ביום הולדת של מישהו שהוא גדול ממני ביותר משלוש שנים.
כשאבא ואמא היו בחיים הם לפעמים היו לוקחים אותי איתם למסיבות של מבוגרים, הייתי קטן מידי בכדי שמשהו מלבד האוכל יעניין אותי. לא זכרתי בבירור איך ההרגשה להיות בחברת מבוגרים, בייחוד לא במסיבה איתם.
אני רגיל להיות... לבד. או עם חברים בגילי.
"למה- למה אתה עם עניבה?"
לא שמתי לב שלוקאס נכנס אל החדר שלי, כנראה הייתי שקוע יותר מידי במחשבות.
"כי אני הולך איתך למסיבה...?" אפילו באוזני יכולתי לשמוע את חוסר הביטחון בקולי.
לוקאס התקרב אלי ואחז בעדינות בחלק התחתון של העניבה "אתה לא צריך, תוריד אותה, זה בסך הכל מסיבת יום הולדת. אף אחד לא יהיה שם עם עניבות".
היססתי מעט "לא יודע..."
הוא נאנח "תישאר איתה אם אתה רוצה, אבל אתה באמת לא צריך".
הוא התרחק ממני צעד לאחור וגרם לי להרים את עיניי לראשונה אליו.
"אוי, לוקאס" קראתי בהפתעה ומיד פלטתי צחוק קצר "החולצה שלך".
לוקאס הרכין את ראשו והביט בחולצתו "לעזאזל.." הוא מלמל מבעד לשיניים חשוקות, מה שרק הצחיק אותי יותר.
הוא מיד התחיל לפתוח את כל כפתורי החולצה המכופתרת שנתתי לו, ופניו הסמיקו כהוגן.
"אני מבין שאני לא היחיד שלחוץ מהמסיבה" גיכחתי ולא הסרתי את עיני מגופו הבהיר. בזמן שלוקאס פתח את כפתורי החולצה הוא איפשר לי להביט בפיסות קטנות מגופו... טוב, לפחות עד שהוא קלט את מבטי והפנה לי את גבו במבט רושף.
"למה שאני אהיה לחוץ?" מצחיק, אבל יכולתי לשמוע את הלחץ שהוא ניסה להסתיר ללא הצלחה בקולו.
נאנחתי ואמרתי בעדינות "אתה יודע שאני לא אתן לאף אחד מהם לפגוע בך, נכון?"
זכרתי עד כמה הוא שונא ללכת למפגשים האלה עם אמא שלו והחברים שלה. אבל היה לו לב טוב מידי בשביל להגיד לה שהוא לא בא. כך הגענו למצב שלוקאס הסכים לבוא אבל רק עם הוא מביא חבר, כלומר... אותי.
אני לא אתן לו להיפגע, אני אהיה השומר המגן שלו, אם מישהו יצחק או יפגע בו, יהיה לו עסק איתי.
הוא נאנח והסתובב אלי, הפעם הוא לא ניסה להסתיר את רגשותיו, יכולתי לראות. בהם תערובות של לחץ, פחד אך גם... תקווה?
"תודה שאתה מסכים לבוא איתי, ניק" הוא לחש לי "תודה.."
אני רק חייכתי אליו.
היו כמה רגעים של שתיקה מביכה מידי עד שלוקאס חזר להתעסק עם כפתורי החולצה שלו, מלאכה שלקחה יותר זמן מהממוצע, לדעתי, ואמר "אז... למה אתה לחוץ?" הוא שאל בסקרנות ובתמימות.
"אהממ" הבטתי שוב במראה, להוריד את העניבה או לא להוריד?
נאנחתי ופרמתי את הקשר במהירות, משליך את עניבה על המיטה שלי "אמא שלך תהיה שם, נכון?"
"כן"
הסתובבתי אליו וכמעט נאנחתי בייאוש כשראיתי שהוא עדיין מכפתר את החולצה שלו, אלוהים, לוקאס, למה זה לוקח לך כל כך הרבה זמן?
"בהתחשב בכך שזו הפעם הראשונה שאני אפגוש את אמא של החבר שלי, זה די מלחיץ, אתה יודע, אני רוצה שהיא תחבב אותי"
לא הסרתי את עיני מלוקאס, רציתי לראות כיצד דבריי ישפיעו עליו.
"הוא, אל תדאג, היא תאהב אות-" לפתע גופו קפא, הוא הרים אלי את ראשו באיטיות "איך קראת לי? לא- ממש לא! אנחנו לא חברים, אנחנו רק ידידים-"
"ידידים לא מתנשקים" ציינתי.
הוא הסמיק "ג-גם א-נחנו לא".
"אנחנו כן".
"ל-לא"
"אתה לא רוצה אותי?" שאלתי משועשע מתגובתיו המפוחדות.
"לא! כן, זה לא עובד ככה!" הוא הסתבך עם עצמו.
התקרבתי אליו צעד אחד גדול ובכל סגרתי את המרחק בינינו "לוקאס" הנחתי יד על כתפו ובכך ריכזתי את כל תשומת ליבו בי. רכנתי קדימה במהירות והנחתי נשיקה קטנה וקלילה על שפתיו "אל תגיד לי שאתה לא אוהב את זה".
לחייו נצבעו בגוון אדמדם, הוא הרכין את ראשו ונימנע מקשר עין איתי "צריך ללכת" הוא לחש.
קיבלתי את דבריו כתשובה חיובית.
הוא אהב את זה.
עקבתי אותו ויצאתי מהחדר לכיוון הסלון יודע שלוקאס הולך מאחורי "אני חושב שצריך להביא משהו, אני לא רוצה לבוא בידיים ריקות למסיבה" קראתי והתקרבתי אל הקופסא בה אכסנו את כל עוגיות האלפחורס שלוקאס הכין אתמול עם סטיב "אני חושב שניקח את זה, מה אתה אומר?"
"אבל... הכנתי את זה בשבילך. סטיב אמר לי שאלה העוגיות האהובות עליך" קולו של לוקאס נשמע כל כך חמוד, ודבריו חיממו את ליבי.
"לוקי שלי..", אמרתי בחמימות "תודה, אבל אני חושב שבכל זאת ניקח אותן. כשנחזור תוכל להכין לי עוד מלא עוגיות, בסדר? והם יהיו רק שלי".
"בסדר" הוא נאנח והסכים על גורלו, אך ראיתי שהוא מאוכזב.
חיבקתי אותו במהירות ולחשתי "תודה, לוקי" קיוויתי שהוא ירגיש יותר טוב עכשיו.

לוקאס צדק כשהוא אמר שצריך לצאת מוקדם. לקח לנו שעה וחצי להגיע אל היעד, כך שכאשר הגענו המסיבה כבר הייתה בעיצומה.
אך זה לא מנע מאיתנו, כפי הנראה, לעמוד באור הזרקורים.
"לוקאס שלי!" עוד לפני שנכנסתי לבית אישה חביבה בשנות השישים לחייה התנפלה על לוקאס בחיבה "איך אתה מרגיש? הכל בסדר, ילד יקר שלי? אתה מתרגש?"
"גם אני שמח לראות אותך, אמא" לוקאס ניסה לדבר מבעד לחיבוק המוחץ, חייכתי בשיעשוע.
אחרי חיבוק ארוך במיוחד האישה הסתובבה אלי וחייכה "נעים להכיר אותך, אני לורה, אמא של לוקאס המהמם-"
"אמא!"
"איך קוראים לך?"
"ניק" אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה, אך במקום ללחוץ אותה לורה משכה אותי לחיבוק, אמנם קצר יותר משם לוקאס אך לא פחות מוחץ.
"נעים להכיר" לחשתי.
אפילו לא הספקתי להניח את העוגיות על השולחן לפני שמצאנו את עצמינו מוקפים במבוגרים שככל הנראה מחבבים מאוד את לוקאס, ומיד הם התחילו במטר של שאלות.
נתתי ללוקאס להתמודד איתן לבד, כמו חבר טוב, והצלחתי להסתלק משם רק כדי להניח את העוגיות על שולחן האוכל העמוס בכל טוב.
כשחזרתי ראיתי שלוקאס עדיין מוקף ביותר מידי אנשים, לפתע הוא לכד את מבטי ועיניו הביעו רק מילה אחת 'הצילו!'.
זה בטוח לא יעשה רושם טוב, אבל הבטחתי לנער עם השיער הכחול שאשמור עליו, וזה מה שאעשה.
נדחפתי מעט כדי שאוכל להגיע עד ללוקאס "מצטער, אנשים יקרים, אבל לוקאס צריך קצת מרחב פתוח, דברו איתו אחר כך".
אחזתי בידו ומשכתי אותו מחוץ למעגל שהקיף אותנו, בעיקר אותו ושמעתי מישהו וקרא "אחח איזה גבר" מאחורינו, לא סובבתי אליו אפילו את ראשי.
משכתי אותו אל הספה שהייתה רחוקה מהשאר והתיישבתי עליה כשהיא יושב צמוד אלי.
כמו שאמרתי, אף אחד לא יתעסק עם לוקאס שלי.
"תודה" הוא לחש אלי.
"זה היה שום דבר" ביטלתי את דבריו "בסך הכל הרסתי את הרושם הטוב שלי".
לוקאס הניח את ידו על ירכי ברכות "לא" הוא צחק "עשית רושם יותר טוב, לפחות בעיני".
צחקתי "העיקר שעליך הוא טוב, גם אם גרמתי לכל המבוגרים האלה לשנוא אותי"
אני לא יודע למה אבל דברי הצחיק את לוקאס וגרמו לו לפרוץ בצחוק.
"לוקאס!" לפתע התקרב אלינו מבוגר שעל ראשו היה כתב עבודת יד עם המספר 72. אני מניח שילד יום ההולדת הגיע.
"יום הולדת שמח!" לוקאס קרא בשמחה וקם ממקומו לחבק את המבוגר.
"אני כל כך שמח שהגעת, לוקאס, עכשיו אני יותר מאושר!" המבוגר החזיק את ידיו של לוקאס באהבה "ואני רואה שהבאת גם חבר" הוא לפתע הביט בי.
"שלום חבר של לוקאס! אני שמח לראות שיש לך מישהו סוף סוף, גם אם חשבתי שזו תהיה מישהי, אבל זה פשוט לא משנה"
"אנחנו רק חברים" לוקאס מיהר להסביר.
"כמובן!".
אני לא בטוח שהזקן הבין את דבריו.
"אכפת לך עם אני אקח את לוקאס לכמה דקות, מישהו חייב לדאוג שהקטן הזה יאכל משהו"
"בטח" אמרתי "תרגיש חופשי"
הוא לא היה צריך יותר מזה, בין רגע הוא כבר נעלם לו עם לוקאס שלי. הבטתי המבוגר החביב שגרר את לוקאס לשולחן האוכל והעמיס לו צלחת מלאה בכל טוב. לוקאס הביט לכיוונים וחייך מן חיוך מתנצל-מובך-משועשע ששיחרר ממני בקלות חיוך אוהב.
כמה שהילד הזה מתוק.
החבר שלי עם השיער הכחול המושלם שלו, שכשחושבים על זה, אין לי מושג מה הצבע האמיתי שלו, אני אצטרך לברר את זה אחר כך.
החבר החמוד שלי ש-
"אני מקווה שאני לא מפריעה לך" הספה שקעה לצידי, הפניתי במהירות את מבטי.

***************************************
היי,
חג שמח!!!
חילקתי את הפרק לשניים, מחר אעלה פרק נוסף:)

איך עבר עליכם השבוע? אני מקווה שהבגרות במתמטיקה עברה בשלום חמי מכם שניגש:)

ליל מנוחה 💤