לקח לי שעה וחצי פחות או יותר עד שהגעתי לפתח דלת ביתי. חיכיתי הרבה זמן בתחנה עד שהאוטובוס שלי הגיע. זה נתן לי זמן לחשוב.
ככל שחשבתי על כך יותר, כל הייתי נחרץ יותר בנוגע להחלטה שקיבלתי. הבנתי שזו הדרך היחידה.
אני לא הייתי בתפקיד מטעם נשיא המדינה לעלות על עקבות האקר הפורץ ולגלות מהי זהותו האמיתית. אני הייתי הפורץ המקורי, והתחלתי להאמין יותר ויותר בכך שכנראה יש פורץ שני, והוא נשען על הפריצות שלי בכך שהוא משתמש בזהות שלי.
אבל זה לא יקרה לאורך זמן, אני אתפוס אותו.
זה יהיה מסוכן, אסור לי לפרוץ למחשב של הנשיא שוב, במיוחד לא אחרי שניק הבטיח לי שישמור עלי, למרות ש... אני לא בטוח שההבטחה שלו תקפה לאחר המריבה שלנו הערב.
בכל אופן, הוא ישנא אותי אם הוא יגלה שאני מתכוון לעשות את זה שוב. הוא ישנא אותי לנצח, ואני לא בטוח שעכשיו הוא יוכל לעזור לי אפילו אם הוא ירצה בכך. ואני מניח שהוא לא ירצה שוב... לעולם.
אני יודע שבכך אני מסיים סופית כל קשר שהיה בינינו וכל קשר עתידי שהיה יכול להיווצר בינינו. אחרי המעשה הזה, הוא לעולם לא ירצה בי שוב. ואני אבין אותו, בכל זאת, לפרוץ למחשב של הנשיא שוב אחרי שניק סיכן את חייו בניסיון לשמור ולהגן עלי בגלל פריצתי הראשונה? וגם אני לא יודע אם אצליח להוכיח לו שיש שני פורצים שונים...
אבל אני חייב לקחת את כל הסיכונים האלה. הפעם באמת אין לי ברירה.
כשאני פרצתי למחשב של הנשיא, לא ניסיתי לעשות שום דבר רע באמת, רציתי לשנות כמה הסדרים, אבל אלו היו הסדרים קטנים, לא חיבלתי בשום דבר גדול וחשוב יותר מידי (זה היה חשוב מאוד אבל לא סיכנתי במעשיי אף אדם), וגם לא התכוונתי לעשות כך מעולם.
אבל הייתה לי הרגשה שהפורץ הזה כן התכוון לעשות דברים בסדרי גודל גדולים, אפילו ענקיים. וזה מסוכן.
הוא עלול לפגוע בכולנו. אם הוא ייעשה שינויים קיצוניים זה יכול לפגוע בכלל האוכלוסייה, הוא יכול לסכן את כל התושבים שגרים על המדינה הזאת.
ולרוע מזלי, אין אף אחד שיכול לעצור אותו מלבד ניק ומלבדיי. אבל ניק מחוץ למשחק, כי ניק חושב שהפורץ הוא אני. כנראה שהגיע הזמן שאגלם את דמותו של הפורץ שוב. למרות שכל כך שמחתי להוריד את המסיכה שלו. העדפתי בהרבה את החיים עם ניק מאשר את חיי הפריצות, כהאקר. אבל אף אחד לא שאל לדעתי.
'אני אעשה את זה מחר' פיהקתי 'אני חייב לישון'.
אמנם דחיתי במעט את מועד הפריצה, אבל זה לא שינה באמת מהכאב שלי. החיים שלי עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה.
מה היה קורה אם לא הייתי פורץ מעולם למחשב של הנשיא?
חלק במוח שלי צעק בקולי קולות ניק! לא היית פוגש את ניק!
זה נכון.
נאנחתי בקול.
ניסיתי להתרכז בחלק החיובי של הפריצה. אני אציל את אוכלוסיית ארצות הברית. זה יכול להיות נפלא, לא?
אבל העונש על מעשיי יהיה קשה מידי. ניק...
'די!' צעקתי על עצמי בראשי 'אתה חייב להפסיק לחשוב על ניק. ניק לא רוצה אותך עכשיו והוא גם לא ירצה אותך אחר כך. וזהו, תמשיך הלאה
הכתפיים שלי רעדו, אני לא יודע אם זה היה מהקור או מצמרמורות.
לא רציתי לשכוח את ניק, לא רציתי להמשיך הלאה... לא בלעדיו.
'אף אחד לא שואל אותך, לוקאס..' אמרתי לעצמי במרירות.
במחשבות הנפלאות האלו עליתי לאוטובוס, היה לי מזל שלא נרדמתי במהלך הנסיעה, אחרת הייתי בטוח שלא הייתי מתעורר עד הלילה שלמחרת. הגוף שלי היה כל כך... מפורק, רצוץ ושבור. תהיתי לעצמי אם הוא יחזור לעמוד אי פעם בראש זקוף והשברים יהפכו לשלמים. אני חושב שלא.
אבל אין לי זמן לבכות.
כשסוף סוף פתחתי את דלת הבית שלי, השעה הייתה 3:09 לפנות בוקר. ובדיוק באותו הרגע הפלאפון שלי רטט.
נעלתי את דלת הבית.
הסתובבתי ונאנחתי, הבית היה בדיוק כפי שהשארתי אותו, בלגן אחד גדול. אפילו השמיכה שנתתי לניק לישון בה הייתה עדיין זרוקה על רצפת הסלון.
עיקמתי את אפי והוצאתי את הנייד שלי מכיס מכנסיי.
הקטין שלי: איפה אתה?
שמו של דרו בפלאפון שלי גרם לי לגחך ולחיוך קטן שעמד בניגוד לכל מה שעברתי היום לצוץ על שפתיי.
הקלדתי: הגעתי הרגע לבית. איפה אתה?
תשובתו לא איחרה להגיע.
הקטין שלי: חחח הגעתי לפני חצי שעה.
הקלדתי: אההה ואוו.
לא מצאתי תשובה אחרת לכתוב לו.
הקטין שלי: אני הולך לישון, כדאי שגם אתה תעשה ככה. נדבר מחר. חלומות מתוקים💤.
הלקדתי: לילה טוב🌙.
שלחתי לו.
חייכתי בשלווה, אני חושב שהחבר החדש שמצא אותי ברחוב מצא חן בעיני. הוא שונה כל כך מהאופי של ניק וסטיב. הוא כל כך חמוד... וקטין.
נכנסתי למקלחת בביתי הקטן ועשיתי מקלחת מהירה וקלילה, למרות שרציתי בכל מאודי לשטוף את מאורעות היום מגופי, ולקרצף אותו עד זוב דם אם זה אומר שכל מאורעות היום יעזבו אותי ולא יראו מעולם. אבל זה לא היה אפשרי, כמובן.
כסיימתי להתארגן הלכתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה, אבל עוד לפני שהספקתי לעצום את עיניי הפלאפון שלי שוב רטט.
"כבר התגעגעת אלי, דרו..." לחשתי בקול רם ומשועשע.
לקחתי את הפלאפון שלי מהשידה שעל ידי, אבל כשראיתי את השולח עיניי הצטמצמו לכדי סדקים דקים.
"ניק?.." שאלתי בחוסר אמון.
זכרתי שפעם אחת ניק לקח לי את הפלאפון ושמר את עצמו בפנים, אבל לא ציפיתי שהוא ישלח לי הודעה. לא עכשיו. ובטח שלא בשעה כה מאוחרת.
ניק🖤: לוקאס, איפה אתה?
אצבעותיי היו מהירות יותר ממוחי הפעם. הם הקלידו במהירות מבלי לקבל את אישורו של המוח שלי.
הקלדתי: למה זה משנה לך?
ניק🖤: למקרה שלא שמת לב, אמצע הלילה
עכשיו...
הקלדתי במהירות: אני יודע.
ניק🖤: איפה אתה?
חשבתי מעט לפני ששלחתי לו את ההודעה הבאה. לא ידעתי אם מגיע לו לדעת איפה אני בכלל, הרי בגללו אני שוטטתי ברחובות בלילה. אבל אני לא יכול להאשים רק אותו בכך, הוא לא יודע שאני לא הפורץ השני, ואני זה שהכנסתי את עצמי לכל התסבוכת הזאת מלכתחילה, אם לא הייתי פורץ למחשב של הנשיא, שום דבר מזה לא היה קורה.... אבל אז אולי לא הייתי מכיר את ניק.
אוף, באמת.
הקלדתי: אני בבית שלי.
ניק🖤: אוקיי.
הקלדתי: למה אכפת לך בכלל?
כתבתי עוד לפני שהספקתי להתחרט. לא הבנתי למה הוא פתאום נזכר בי? למה דווקא בשעה כל כך מאוחרת? למה הוא פתאום נחמד אלי ושולח לי הודעות? הרי לא יכול להיות שרק עכשיו הוא שם לב שאני לא בבית שלו...
אבל התשובה שלו לא הגיע.
"לעזאזל איתך, ניק" קראתי בכעס וכמעט העפתי את הפלאפון שלי על הקיר ממול, אבל נזכרתי שאין לי מספיק כסף לקנות אחד חדש אם הוא ישבר, ולכן לא העפתי אותו, הסתפקתי בלהניח אותו על השידה שעל יד מיטתי.
'אתה לא רוצה לענות, לא צריך. אני לא צריך את התשובות שלך!' חשבתי לעצמי בזעף ושילבתי את ידי על חזי.
זה היה שקר, הרגשתי איך העיניים שלי נרטבות שוב. הרגשתי את הדמעה הראשונה מבין חברותיה שזינקה במורד הלחי שלי.
וכך עם הדמעות שנפלו על פני, עם לב שבור וגוף כואב, עצמתי את עיני ושקעתי בשינה עמוקה.
YOU ARE READING
Blue (boyxboy)
Açãoלוקאס הוא צעיר בן 21 הגר לבדו בדירה שכורה בלב וושינגטון. לעיתים קרובות הוא נגרר בידי אמא שלו לטיולים לגיל הזהב ברחבי המדינה. בטיול האחרון הוא נשרך לסיור בבית הלבן שלא היה כמתוכנן, לאחריו הוא החליט לעשות מעשה שנועד בעיקר לבחון את יכולותיו ולשעשע אותו...
