"עדי, קומי, אנחנו עוד מעט יוצאים לשדה התעופה" שמעתי את אבי קורא מבעד לדלת.
"אני באה" נאנחתי בעייפות ויצאתי מן המיטה הנוחה, פונה לכיוון הארון, מחליפה את בגדי במהירות לטי שירט לבנה וחצאית ג'ינס, יחד עם נעלי האולסטאר הגבוהות שלי.
צחצחתי את שיני ופיזרתי את שיערי החום, שהיה באורך הכתפיים שלי.
הבטתי במראה, בעיני החומות והפשוטות, בשערי החום, ובגופי שהיה בגובה ממוצע. ילדה פשוטה וממוצעת, בלי שום ייחוד, שום יופי. נאנחתי ופתחתי את מגירת האיפור, מוציאה מייקאפ, קונסילר, מסקרה, ואודם, מתחילה בשגרת האיפור שלי.
לבסוף אני מסיימת ויורדת למטה, הוריי כבר עומדים ליד הדלת, עוברים על הרשימות, מוודאים שלא שכחו שום דבר.
"הו עדי, טוב שהגעת, אנחנו רוצים לצאת" אמרה אימי, מרימה את תיקה ולוקחת את מפתחות הרכב מהקערה שליד הדלת, ומתחילה להתקדם לכיוון המכונית.
"בטוח שלא שכחתם כלום?" אני שואלת את אבי
"עם אמא כמו שלך, אין סיכוי" עונה אבי בחיוך
אני צוחקת, מבינה על מה הוא מדבר. עם כמות הדברים שהיא לקחה, אפשר לחשוב שהם עוברים דירה, לא נוסעים לחודש.
אנחנו פונים לכיוון הרכב, אבי פונה למושב הנהג ואני מתיישבת מאחורה.
"לא לרצוח את האוטו," אבא מזהיר "תרחמי עליו"
"אל תדאג אבא, אני אשמור עליו. אם כבר אמא היא זו שצריכה לדאוג, עם איך שדניאל נוהג, לא יישאר לה אוטו עד שתחזרו" אני צוחקת, נזכרת בנהיגה המטורפת של אחי הגדול.
אנחנו מגיעים לשדה התעופה, ואני עוזרת לאבא ואמא להוציא את המזוודות, ולא עובר רגע, וכבר מגיע הזמן להיפרד.
"דניאל יחזור מחר מהצבא, עדי. הוא קיבל חופשה של חודש, תשתדלו לא להחריב את הבית" אמא אומרת, וחיוך עולה על פניי
חודש שלם עם אחי הגדול! כמה שאני מתגעגעת לימים שיכולנו לבלות יחד, אך מאז שהתגייס אני בקושי זוכה לראות אותו, והקשר הקרוב שהיה בנינו התרחק טיפה.
"אל תשכחי לישון בשעות נורמליות, לא לחגוג יותר מידי" היא מזהירה, יודעת שכבר תכננתי על לילות של צפייה באנטומיה של גריי ואכילת כל מאכל שקיים בעולם הזה יחד עם בר ואורי.
"אמא, את יודעת שאני לא יכולה להבטיח דבר כזה, חבל על המילים שלך"אני צוחקת.
"אני יודעת" אמא נאנחת, אך לא בכעס "פשוט תשתדלו לא להגזים, כיתה י"ב בכל זאת"
"אל תדאגי אמא, את יודעת שהלימודים חשובים לי, את יכולה לסמוך עליי"
"השארתי דף עם הוראות למכונת הכביסה וכסף מזומן למקרה חירום על השולחן במטבח, אל תבזבזי הכל על שוקולד" היא אומרת.
"אני? מה פתאום! זה מה שאת חושבת עלי?" אני מיתממת "בשביל זה יש לי כרטיס אשראי!"
אמא צוחקת."תאכלו כמו אנשים נורמליים, לא לחיות חודש על פיצה, לא לרבוץ על הטלויזיה כל היום, ותנעלו את הדלת בלילה! לא לפתוח לזרים, לא להסתובב בחוץ בשעה מאוחרת, לא לעשות בלגן, מסיבות, נסיונות בישול כושלים של דניאל, ובאופן כללי תדאגו שיהיה לי בית לחזור אליו" היא מסיימת, כשאבי נותן לי מבט מזהיר
"אנחנו? מתי אנחנו עשינו בלגן?" אני שואלת בתמימות
"הו אני לא יודע, אולי בפעם ההיא שחזרנו וכל המרתף היה מלא בחול כי החלטתם לעשות מחקר על נמלים?" אבי שואל
"היי! אתם מדכאים סקרנות מדעית בריאה!" אני מוחה
"או אולי הפעם שחזרנו והחלון בחדר של דניאל היה שבור כי חשבת שלזרוק אבנים זו הדרך הכי מוצלחת להעיר אותו כדי שיפתח לך את הדלת?" אמי מצטרפת
"או הפעם ש.. " אבי מתחיל לאמר, אך אני עוצרת אותו
"בסדר, בסדר הבנתי אותכם. נשתדל לא להחריב את הבית" אני אומרת
"נשתדל. לא מבטיחה כלום" אני מוסיפה.
"העיקר שתשמרו על עצמיכם" אמא אומרת, ומחבקת אותי "אני אתגעגע, תתקשרי כל יום לעדכן" היא אומרת
"ברור! איזו שאלה?" אני עונה, ופונה לחבק את אבי.
"תשמרי על עצמך עדי, לא לעשות שטויות."
הם פונים לכיוון שער העליה למטוס, ואני כבר מתחילה להתגעגע.
"להתראות, תהנו. אני אוהבת אותכם" אני נפרדת מהם
"גם אנחנו אוהבים אותך, עדי. תמסרי לדניאל נשיקה ממני" אמא אומרת, לפני שהם נעלמים בתוך המוני האנשים שמתרוצצים בשדה התעופה.
אני נכנסת לרכב, מתניעה ומתחילה בנסיעה הביתה.
דניאל חוזר רק מחר, מה שאומר שהלילה אני לבד, אז אני מחליטה להתקשר להזמין את בר ואורי לערב בנות.
עם כל העומס בתקופה האחרונה, כמעט לא יוצא לנו להיפגש מחוץ לבית הספר.
אני מתקשרת לבר, ולאחר מספר שניות היא עונה "מה קורה עדי? ההורים שלך כבר נסעו?" היא שואלת
"אני בדיוק חוזרת משדה התעופה, רוצות לבוא? אני לבד הלילה, ואמא שלי השאירה אוכל לגדוד, את בקטע?" אני מציעה
"אחותי, ברגע שאמרת אוכל אני בפנים, אני אתקשר לאורי לעדכן אותה" היא עונה בהתלהבות
"לא חשבתי אחרת" אני משיבה "יאללה אז ניפגש. ביי חיים"
"ביי אהובה" היא מחזירה, ומנתקת את השיחה.
לאחר שעה אני נכנסת הביתה, זורקת את המפתחות לקערה שבכניסה וצרחה נפלטת מפי.
על הספה בסלון יושבת אורי, מוקפת בחטיפים שיכלו להספיק למדינה שלמה, ובוהה בפרק של האנה מונטנה.
"משוגעת עשית לי התקף לב" אני צורחת עליה "לפחות היית שולחת הודעה!"אני נאנחת ומתיישבת על הספה.
"הגעתי לפני חצי שעה ולא היית אז השתמשתי במפתח שמתחת לעציץ" היא מסבירה באדישות.
אני מעיפה מבט מסביבי "פרינגלס אורי? באמת? ממך ציפיתי ליותר!" אני אומרת
"מה אני אעשה? אמא שלך יודעת עם מה היא מתמודדת. כל המטבח מלא פתקים 'לא לגעת בשניצלים, בר', 'לא לגמור את הצ'יפס, אורי', 'תעיפי אותן מהמטבח, עדי, דיברנו על זה', להמשיך?" היא שואלת
"אין צורך, הבנתי אותך. פיצה?" אני שאלת
"את יודעת שאת לא צריכה אפילו לשאול" היא עונה, ומתקשרת לפיצרייה, שכמובן נמצאת על חיוג מהיר.
ברגע שהיא שומעת שהפיצה בדרך, בר מגיעה, ואנחנו מעבירות את הלילה בחלומות על דרק שפרד, אהובינו הנצחי.
YOU ARE READING
unfinished
Teen Fictionעדי, ילדה בת 17, חיה חיים רגילים לגמרי עם ההורים שלה ואחיה הגדול, דניאל, שמשרת בצבא. אבל החיים שלה ישתנו מן הקצה אל הקצה כאשר רועי ייכנס אליהם. רועי, חייל בגולני, מקבל חופשה של חודש מהצבא, ומחליט לבלות אותה בביתו של דניאל, חברו. הוא מעולם לא חשב שיל...
