השיעור מסתיים, ואני בורחת שמחה מן הכיתה. אני פונה לכיוון הלוקרים, איפה שבר, אורי ואני נפגשות באופן קבוע בין השיעורים והקלה שוטפת אותי למראה חברותיי המחכות לי.
אני מתקדמת לעברן ומחבקת כל אחת מהן חיבוק חזק במיוחד, מפתיעה את עצמי וגם אותן.
"מה קורה עדי? את בסדר?" בר מניחה יד על כתפי בעידוד
"את נראית מודאגת, הכל בסדר?" אורי בוחנת את פניי בדאגה
"אני בסדר" אני מרגיעה אותן "טוב, הייתי. עד שגיליתי שתומר לומד איתי ביולוגיה"
"מה? אבל הוא בכלל מרחיב מחשבים" אורי מתפלאת
"אני יודעת. בגלל זה אני דואגת. מה אם הוא עבר לשם בשביל להתנקם בי על המכות שהכנסתי לו?" אני מביעה את חששותיי בקול
"אל תדאגי, עדי. הוא לא עד כדי כך טיפש. הוא יודע שאם מישהו ידע מה הוא עשה לך הוא יהיה בצרות" בר מרגיעה
"ואם הוא יעיז להתקרב אלייך, יש לו עסק איתי" אורי מכריזה
"ואיתי" בר מצטרפת "אני אהרוג את החרא הקטן"
"טוב, ברור לכן שאני לא אשב בשקט בזמן שאתן מחסלות אותו, נכון? אני בפנים" אני צוחקת "אני לא אתן לזה להשפיע עליי"
"בדיוק" בר מסכימה איתי "הוא זה שצריך להתבייש, לא את. את לא עשית שום דבר רע"
הצלצול נשמע, ואנחנו פונות כל אחת לכיתתה "אני אוהבת אותכן" אני אומרת כאשר אנחנו עומדות בפתח הכיתה שלי "אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיכן"
"גם אנחנו אוהבות אותך בר" אורי מחבקת אותי "יהיה בסדר, את תראי"
היום עובר ללא הפרעות נוספות, ולאט לאט אני נרגעת מחששותיי ומגלה שאיכשהו הגיע סוף היום, והגיע הזמן לחזור הביתה.
אני מתמלאת התרגשות כאשר אני נזכרת בבקשתו של רועי הבוקר, יחד עם סקרנות בקשר לסיבה שביקש ממני לבוא איתו לקברה של אימו.
כאשר אני פותחת את דלת הבית, אני מוצאת את רועי ודניאל יושבים במטבח ואוכלים.
"עדי" דניאל מחבק אותי "אותך לא יצא לי לראות כבר כמה ימים"
"נכון" אני מסכימה איתו "חייבים לעשות משהו יחד"
"מה בנוגע ללונה פארק? מחר?" הוא מציע
"יש לי לימודים" אני מזכירה
"אולי תבריזי?" דניאל מציע "כבר המון זמן לא בילינו יחד"
"בסדר" אני מתרצה "אבל רק כי אני אוהבת אותך"
"גם אני אותך, סיס" הוא מנשק את מצחי, ועולה לחדרו.
"שלום גם לך" אני מחייכת לרועי חיוך עדין "תן לי רק להחליף בגדים ונצא"
אני עולה לחדרי, ומחליפה את בגדיי לטי שירט לבנה ושורט ג'ינס. גם כן הקוד לבוש הזה. כל היום הזעתי. לאחר שנעלתי סנדלי רצועות שחורים והתזתי על עצמי מעט בושם ירדתי למטה, שם מצאתי את רועי מחכה ליד הדלת.
הוא נעץ בי מבט שאותו לא הצלחתי לפענח, ופתח את הדלת, מחווה בידו לכיוון הג'יפ הלבן שלו, שעמד בחניה.
כאשר הגענו לרכב הוא פתח לי את דלת הנוסע וחיכה שאתיישב, ולאחר מכן סגר אותה ועקף את הרכב, מתיישב בכיסא הנהג.
שמתי לב שרועי היה שקט ומתוח, ולכן לא הפרעתי לו בשאלות ודיבורים, והנסיעה עברה בדממה.
כעבור חצי שעה נכנסנו לתוך מגרש חניה כמעט ריק, ורועי עצר את הרכב. ישבנו דוממים בתוך הרכב השקט למשך דקה נוספת, עד שרועי לקח נשימה עמוקה ויצא החוצה.
עשיתי כמותו, ונעמדתי לידו באויר החמים והשקט, מחכה שיתחיל ללכת.
לאחר מספר שניות הוא התחיל להתקדם, מניח את ידו על גבי ומוביל אותי בין הקברים.
לאחר חצי דקה של הליכה שקטה, אורי נעמד ליד אחד הקברים. הבטתי בפניו והבחנתי במלחמה המתחוללת בתוכו. ניכר היה שקשה לו מאוד לעמוד במקום הזה.
"אתה רוצה שאשאיר אותך לבד?" הנחתי את ידי על כתפו בעידוד
"לא" הוא ענה מיד "תישארי. אני.. אני צריך אותך איתי" הוא לקח את ידי בידו ואחז בה בחוזקה, בזמן שהביט בקברה של אימו ללא מילים.
נתתי לו את השקט שבוודאי היה זקוק לו, ועמדתי לידו בדממה, חושבת על מילותיו.
הוא צריך אותי? אותי? לחצתי את ידו בעידוד כשהרגשתי את גופו מתקשח לידי.
אני לא אשקר, בשבועיים שאנחנו מכירים, הוא הספיק להיכנס עמוק מתחת לעור שלי.
ההכרות שלנו אמנם קצרה, אבל הספקנו לבלות המון ביחד, ונחשפתי מספר פעמים לאישיות המדהימה שלו.
מאז הערב שבילינו בביתו, שבו הוא שיתף אותי בסיפורו הכואב, משהו השתנה בנינו. אני כבר לא אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלו, יש שם משהו מעבר. מה בדיוק? אני לא יודעת.
אני מתעוררת ממחשבותיי כשרועי עוזב את ידי, ומלטף את קברה של אימו. אני מרגישה שזהו רגע אישי, ולכן מחליטה להשאיר אותו לבד, וחוזרת לחכות לו ליד המכונית.
עשר דקות מאוחר יותר, אני מבחינה ברועי מתקדם לעברי תוך כדי שהוא מנגב את עיניו האדומות מבכי.
ללא מילים הוא נעמד מולי ועוטף את ידיו סביבי, קובר את גופי הקטן בין שריריו העבים.
"תודה" הוא לוחש לי "הייתי צריך את זה"
פרק קצר, אני מצטערת.
אבל אשתדל להעלות אחד נוסף בקרוב.
בנתיים, תהנו. וכמובן שמוזמנים להוסיף הערות והארות.
לילה טוב❤
YOU ARE READING
unfinished
Teen Fictionעדי, ילדה בת 17, חיה חיים רגילים לגמרי עם ההורים שלה ואחיה הגדול, דניאל, שמשרת בצבא. אבל החיים שלה ישתנו מן הקצה אל הקצה כאשר רועי ייכנס אליהם. רועי, חייל בגולני, מקבל חופשה של חודש מהצבא, ומחליט לבלות אותה בביתו של דניאל, חברו. הוא מעולם לא חשב שיל...
