"תודה על הערב עדי, נהניתי מאוד" דור אמר כאשר עצר את הרכב ליד ביתי "אני אשמח שנעשה את זה שוב"
"גם אני אשמח" חייכתי אליו "ותודה לך, לא כל אחד היה מוכן לראות איתי צעצוע של סיפור בדייט הראשון" צחקתי
"טוב, אני בהחלט מקווה שאני לא כל אחד" הוא חייך
"אתה בהחלט בכיוון הנכון"
הוא חייך ורכן להניח נשיקה על לחיי "לילה טוב, עדי"
"לילה טוב, דור" פתחתי את הדלת "ניפגש מחר בשעה רביעית" צחקתי
"אני חושב שאני מתחיל לאהוב אזרחות" הוא צחק כשסגרתי את הדלת
סגרתי מאחוריי את דלת הבית כשחיוך מטופש מרוח על פניי
"אני מבין שנהנת?" דניאל הביט בי ממושבו על הספה
"מאוד" צנחתי על הספה לצידו
"אני שמח לשמוע" הוא חייך אליי "כבר חששתי שאצטרך להרביץ למישהו"
"לדור? מה פתאום. דור לא ייפגע בזבוב. הוא אחד האנשים הכי מכבדים שאני מכירה" מיהרתי להגן עליו
"אם ככה, אני שמח בשבילך קטנה. אבל תוודאי שהוא יודע שאם רק יעז לפגוע בך, יש לו עסק איתי"
"כן, רועי כבר דאג להבהיר לו את זה" נזכרתי בנאום הקטן של רועי מוקדם יותר היום
"ידעתי שאני יכול לסמוך עליו" דניאל צחק
"משוגעים שניכם" רטנתי "מה רואים?"
"בית הנייר" דניאל ענה וחזר להתרכז במסך
"שוב החרא הזה?" גילגלתי את עיניי "מעדיפה ללכת ללמוד ביולוגיה"
"גם אני מעדיף שתלכי ללמוד ביולוגיה" דניאל קרא אחריי כשעליתי במדרגות
"חמור" הפניתי אליו אצבע משולשת ופניתי לחדרי ללמוד
חצי שעה מאוחר יותר, צרחה חדה הפריעה לי לסכם את מאפייני התא, והרמתי את ראשי לפגוש באורי
"את נורמלית?" צרחתי עליה "כמעט עשית לי התקף לב"
"בעיה שלך" היא סגרה את המחברת שלי והתיישבה על המיטה לידי "היית צריכה להתקשר מייד לעדכן אותנו איך היה"
"היה נחמד" משכתי בכתפיי "לא היה שום דבר מיוחד לספר"
"שום דבר?" היא שאלה בזעזוע "אפילו לא נשיקה?"
"טוב, הוא נישק אותי על הלחי כשנפרדנו" הודיתי "אבל זה טוב, אורי, אני שמחה. זה גורם לי להרגיש בטוחה איתו, שהוא מעוניין להכיר אותי באמת, לא רק להיכנס לי לתחתונים"
"טוב, על אף שזה מוציא את כל הכיף מהעניין, ומונע ממך לתפקד כמקור בידור שיכניס קצת עניין לחיי האהבה המשעממים שלי, אני שמחה בשבילך. מגיע לך מישהו שיעריך אותך כמו שאני מעריכה אותך" היא חיבקה אותי
"תודה אורי, אני מעריכה את זה" חיבקתי אותה בחזרה "וחיי האהבה שלך לא משעממים, בחיים לא ראיתי את אח שלי מסתכל על מישהי כמו שהוא מסתכל עלייך"
"טוב, אז שיעשה כבר צעד בכיוון, כי מאז המדורה לא יצא לנו לדבר אפילו פעם אחת"
היא רטנה
"או שאת תעשי משהו. הוא למטה בסלון, והוא ממש לא ייתלונן אם תצטרפי אליו, את יודעת" חייכתי אליה
"כנראה שאת צודקת" היא נאנחה "לקחת את הגורל בידיים שלך וכל השיט הזה. שיהיה לי בהצלחה" היא קמה מהמיטה
"בהצלחה" קראתי אחריה "ותעדכני אותי אם אני צריכה להרביץ לו"
שעה וחצי מאוחר יותר, הבטתי בשעון וגיליתי שהשעה כבר 12, והחלטתי שלמדתי מספיק להיום.
שקלתי לרדת למעלה לבדוק מה עם דניאל ואורי, אבל חששתי שאפריע למשהו חשוב, אז החלטתי ללכת לישון ולשאול את אורי מחר בבית הספר לאן העניינים התפתחו.
עיניי כבר התחילו להיעצם כשדפיקה עדינה בדלת גרמה לי להזדקף במיטתי, ורועי נכנס לחדרי
"היי" הוא לחש "הערתי אותך?"
"לא ממש" הרגעתי אותו "הכל בסדר?"
"האמת שבאתי לשאול אותך אם את בסדר"
"אני בסדר" הרגעתי אותו, וזזתי הצידה במיטתי, מפנה לו מקום "אפילו יותר מבסדר"
"את בטוחה?" הוא נשכב לצידי "דאגתי. עבר כל כך מעט זמן מאז שתומר..."
"אני יודעת" קטעתי אותו "ואני בסדר. באמת. תודה שאתה דואג לי. אני מעריכה את זה" נגעתי בעדינות בזרועו
"רק תבטיחי לי שתשמרי על עצמך, טוב? תהיי זהירה" הוא ביקש "דניאל ואני לא תמיד נהיה פה לשמור עלייך"
"אל תזכיר לי את זה" נאנחתי "מתי אתם חוזרים לבסיס?"
"בסוף השבוע הבא"
"זה מרגיש כאילו רק אתמול הגעתם, איך כבר עברו שלושה שבועות?" רטנתי
"הזמן עובר מהר כשנהנים" רועי נאנח "דניאל ממש חסר לך, אה?"
"ברור שהוא חסר לי, הוא אחי הגדול" הסתובבתי על צידי להביט בו "אבל הפעם גם אתה תחסר לי"
"גם את תחסרי לי, את יודעת" הוא הפנה אליי את מבטו "אבל עכשיו יש לי סיבה נוספת להגיע שוב"
"אתה יודע שאתה תמיד רצוי כאן, נכון?" הבטתי עמוק בעיניו "עם או בלי דניאל"
צפיתי בעיניו מתכהות ברגש "עכשיו אני יודע" הוא לחש
"יופי" הנהנתי מרוצה "כי אני ממש אכעס אם לא תבוא שוב"
"את משהו מיוחד, עדי" הוא צחק ברוך "ואני לא מתכוון לוותר על זה"
שתקנו מספר דקות, וכשעיניי החתו להעצם הרגשתי במגעו הרך של רועי על לחיי "לילה טוב, עדי" הוא לחש, ויצא מחדרי
YOU ARE READING
unfinished
Teen Fictionעדי, ילדה בת 17, חיה חיים רגילים לגמרי עם ההורים שלה ואחיה הגדול, דניאל, שמשרת בצבא. אבל החיים שלה ישתנו מן הקצה אל הקצה כאשר רועי ייכנס אליהם. רועי, חייל בגולני, מקבל חופשה של חודש מהצבא, ומחליט לבלות אותה בביתו של דניאל, חברו. הוא מעולם לא חשב שיל...
