"בוקר" פלטתי לעבר דניאל ורועי שישבו אל מול הדלפק במטבח. כבר הזכרתי שאני לא בן אדם של בוקר?
"בוקר טוב" רועי חייך לעברי
"היי אדוני! לא במקום כל האושר הזה על הבוקר" הזהרתי "תשמור אותו בפנים עד שאני אשתה את הקפה שלי".
ובנימה חיובית זו פניתי אל עבר מכונת הקפה, ומילאתי לעצמי ספל גדול במיוחד.
לאחר מספר דקות בהן לגמתי את הקפה שלי בשקט, פניתי לרועי.
"עכשיו אפשר לאמר בוקר טוב" חייכתי "איך ישנתם?"
"אני ישנתי מצויין" רועי הכניס לפיו עוגיה
"גם אני" דניאל הצטרף לשיחה "למרות שמשום מה התעוררתי עם סימן כחול על היד" הוא תהה בקול
"טעות שלנו" רועי צחק לעברי
"יכול להיות שהפלנו אותך במדרגות" הצטרפתי לצחוקו
"יש מצב" רועי נתן לי כיף
"דרך אגב, אתה ממש כבד" ציינתי
"מה שתגידי, בטטה"
"אם כבר מדברים על בטטות, אתה מצטרף אליי לריצה?" שאלתי אותו
"לא היום קופה" הוא חייך "היום זה יום שמוקדש כולו לנטפליקס ופיצה"
"בהצלחה עם זה" צחקתי "רועי, אתה מעוניין?"
"זורם" הוא ענה "תני לי דקה להחליף לבגדי ספורט"
לאחר שסיימתי את הקפה שלי עליתי למעלה, ושמתי על עצמי חזיית ספורט שחורה וטייץ 3/4 תואם, יחד עם נעלי ריצה אפורות, וירדתי למטה.
רועי כבר חיכה ליד הדלת, לבוש במכנס שחור וגופיה לבנה, שחשפה את קיומם של שרירים מפותחים במיוחד.
צעדנו בשקט אל עבר הפארק, נהנים משמש הבוקר שחיממה אותנו.
כשהגענו למסלול הריצה אספתי את שערי החום בקוקו גבוה והכנסתי את האוזניות.
"בדרך כלל אני רצה את המסלול של ה5 ק"מ, כי יש בו את הנוף הכי יפה, אבל אני אתן לך את הכבוד לבחור את המסלול היום" קראתי לעבר רועי שהתמתח על השביל.
"המסלול של ה5 נשמע מצויין" הוא קרא לעברי בזמן שהתרומם, ויצאנו לדרך.
בקילומטר האחרון התחלתי להאט טיפה את הקצב, מחפשת בעיניי את רועי.
לאחר שהגעתי לסוף המסלול, התיישבתי על הדשא כדי לנוח, ולאחר מספר דקות רועי הגיח מעבר לסיבוב.
"מה את עושה כאן?" הוא שאל, המום
"מה זאת אומרת מה אני עושה כאן?" שאלתי בחוסר הבנה
"את לא היית מאחוריי?"
"סיימתי את המסלול לפני חמש דקות, חיכיתי לך" הסברתי לו
YOU ARE READING
unfinished
Dla nastolatkówעדי, ילדה בת 17, חיה חיים רגילים לגמרי עם ההורים שלה ואחיה הגדול, דניאל, שמשרת בצבא. אבל החיים שלה ישתנו מן הקצה אל הקצה כאשר רועי ייכנס אליהם. רועי, חייל בגולני, מקבל חופשה של חודש מהצבא, ומחליט לבלות אותה בביתו של דניאל, חברו. הוא מעולם לא חשב שיל...
