חזרתי לחדר שבו ליאם הניח אותי ונעלתי את נעלי העקב שלי.
אין לי עוד מה לעשות פה. זה לא שיש לי מה לעשות בכלל.
ואיך לעזעזל חשבתי להישאר לישון בבית של מישהו שאני בקושי מכירה? ממש חוסר אחריות.
אם אמא שלי היית שומעת על זה היא הייתה מתחרפנת ומתעלפת על הדרך.
פתחתי את דלת הכניסה הענקית של הארמון הזה וישר הרגשתי את הקור חודר אל גופי. חיבקתי את עצמי, מנסה להתחמם כמה שיותר.
אולי במחשבה שנייה אשאר פה רק ללילה? למי באמת יש כוח ללכת את כל הדרך הזאת לדירה שלי. לא שאני באמת יודעת איפה אני..
התעלתי על עצמי ועל רצונותיי והתחלתי ללכת.
אני הולכת כבר קרוב לחצי שעה ואני רק חושבת על הגעגועים הקשים לבית שלי. על אמא ואבא שלי היקרים. ההורים של אלכס, ארי וליאה, הם כמו ההורים השניים שלי. תמיד הם הזמינו אותי בארוחות החג ולטיולים משפחתיים, תמיד החשיבו אותי כבת משפחה אצלם.
אני מודה שיש לי אותם, אפילו אם אני פעם הכמה זמן רואה אותם.
הם דאגו לאלכס כשהייתה בהריון מהחבר המנוול שלה. הם אימצו את ליאו הקטנטן לא מזמן, עכשיו הוא כבר בן 5.
הם קיבלו אותי למשפחה שלהם.
לפני שנתיים
יצאתי מהבית והלכתי לכיוון הבנק בשכונה שלי. הוצאתי משם את כל הכסף שהרווחתי מהעבודה במאפייה של דודתי. לא היה הרבה, רק 500 דולר שמקווה שיספיק לי.
הייתי עובדת אצל דודה שלי אחרי שעות הבית ספר, עד שהיא נפטרה. היה לי קשה כי אפשר להגיד שמכל המשפחה שלי, הייתי הכי קרובה אליה. הייתי יכולה לדבר איתה על נושאים שאם הייתי מדברת עם אמא שלי היא הייתה מתעצבנת ולא מקשיבה לי. כמו אותו היום בגן, כשהתאהבתי בדניאל.
חזרתי לבית, לקחתי את התיק צד הענקי והכחול שלי והכנסתי לשם כמה בגדים, ואת הכסף, ולבשתי בגדים פשוטים. נעלתי את הבית והשארתי את המפתח ליד העציץ בכניסה.
הלכתי לתחנת אוטובוס שקרובה לבית, ונסעתי הרחק משם.
משאירה את הכל מאחוריי. את הילדות שלי, את ההורים שלי, את הבית.
חושבת למה אמא ואבא רצו לעשות לי את זה? לגרום לי לאבד את בתוליי למישהו שאיני מכירה? אם כבר אני ארצה לעשות את זה עם מישהו שאני יאהב בכל נפשי וגופי.
עכשיו
אחרי שהלכתי יותר משעה שהרגיש לי כמו יממה שלמה, הגעתי למקום מוכר.
הבית שלי. אף פעם לא התגעגעתי לדירה שלי עד כדאי כך.
התחלתי לעלות במדרגות ורק אז נזכרתי שהמפתחות שלי, וגם הפלאפון שלי נשארו בתיק של אלכס שלקחה למועדון. פאק שכחתי ממנה לגמרי.
התחלתי להתקדם לכיוון ביתה בצעדים מהירים, רק שלא יקפוץ עליי איזה עוד מסומם ברחוב או חתול שחור במקרה הגרוע ביותר, ואז ליאם יבוא להציל אותי שוב.
ממש חלום.
דפקתי בחוזקה על דלת ביתה של אלכס והדלת נפתחה. מצאתי את לין, עומדת על קצות אצבעותיה כשהיא בוכה.
היא הייתה כל כך אדומה, נבהלתי שחשבתי שקרה משהו נורא. ישר זרקתי את עקביי לצדדים והרמתי אותה בין ידיי. ראיתי את המטפלת של לין מנמנמת על הספה, כאילו היא לא צריכה לשמור על ילדה קטנה.
ליטפתי את שיערה והתיישבתי על הכיסא.
"מה קרה נסיכה?"
"א..מא ל..א באה" היא אמרה בגמגום בין דמעותיה.
"בואי נתקשר אליה"
לקחתי את טלפון הבית והתקשרתי לאלכס ואז לטלפון שלי שנשאר אצלה, אך לא היה מענה.
ופה התחלתי לדאוג, אבל אני חייבת להישאר אופטימית בשביל לין.
"אמא עוד מעט תבוא" ניחמתי אותה וליטפתי את שערותיה הרכות בין אצבעותיי, לקחתי אותה למיטתה והשכבתי אותה, "כשתקומי מחר בבוקר את תיראי את אמא שלך מבטיחה לך" ניסיתי לחייך בין כל העצב ששרר, ולין פשוט ניגבה את דמעותיה ועצמה את עיניה.
החזקתי את ידה והתפללתי שלא קרה לאלכס שום דבר, ושהיא בסדר.
אולי היא עדיין במועדון נהנת לה ורוקדת והיא עוד מעט תחזור. אולי יש מצב כזה, נכון?
YOU ARE READING
PASSION (מוקפא)
Romanceאחרי שאלנה, עזבה את העיירה שבה גרה, היא עוברת לעיר הגדולה. היא פוגשת את ליאם, איש עסקים גדול ובעל כוח ועסקים מפוקפקים, בחור כריזמטי ושובר לבבות ידוע. היא מלמדת אותו מהי אהבה? היא מוכיחה לו שהאהבה קיימת. ״האהבה היא עשן העשוי מאדים של אנחות. כאשר...
