The Search For Cinderella - מתורגם

פרק 11.

הייי

היום התאהבתי בלהקה חדשה (בשבילי, היא קיימת כבר כמה שנים) שבטח חלקכן כבר מכירות, היא נקראת he is we ועד עכשיו כל שיר ששמעתי שלהם היה פשוט מושלם. אני ממש ממליצה לשמוע אותם ביחד עם הפרק, זה ממש מתאים...

התעוררתי בעצמי בבוקר הבא ולקח לי קצת זמן להבין איפה אני. מצאתי פתק קטן איפה שחביאר ישן אתמול בלילה והזזתי את ידיי כך שאני אשאר מכוסה ולקחתי את הפתק המשורבט בכתב היד הילדותי שלו, (כתב כמו של ילדים קטנים שעדיין לומדים לכתוב..), "בל, סליחה שאני לא כאן איתך אבל יש לי ראיון רדיו לעשות הבוקר ואז כמה פגישות בערב. מקווה שיהיה לך יום טוב ואולי אני אראה אותך הלילה, חביאר x".

אחרי כמה דקות בשקט ובשלווה, יצאתי מהמיטה המאולתרת, שהייתה בעצם הפוף הכי נוח שאי פעם הייתי עליו, ומצאתי את הבגדים והנעליים שלי מאתמול. ירדתי במדרגות ואחרי שווידאתי שהמסדרון פנוי רצתי חזרה לחדר שלי וזרקתי את הדברים על הרצפה.

לבשתי טייץ שחור וחולצת כותנה אפורה ארוכה עם שרוולים מופשלים. ענדתי את שרשרת התו שלי ונעלתי את האולסטאר הגבוהות הלבנות שלי.

פתחתי את הלפטופ שלי, התחברתי לוויפיי של הארמון ונכנסתי לפייסבוק לפני שהתחרטתי על הרעיון. יש לי הודעות מאנשים מבית ספר ואנשים שאני לא מכירה. יש לי יותר ממאה בקשות חברות חדשות והרבה, הרבה התראות. עניתי ללילי ולעוד כמה מכרים מבית ספר וניסיתי להימנע מהודעות השנאה. שיניתי את הגדרות הפייסבוק שלי כך שרק חברים יוכלו לשלוח לי הודעות ולראות את הפרופיל שלי.

ביוטיוב יש לי יותר מחמשת אלפים מנויים חדשים ואני ממש שמחתי לראות שהם לא כולם מעריצים של חביאר אלא אנשים שבאמת ובתמים אוהבים את הקאברים שלי ומצאו אותי בגלל ההופעה שלי אתמול.

ג'ונו שלח לי באימייל וידיאו והודעה קצרה שאומרת, "עבודה טובה ילדה. אני כל כך גאה בך."

פתחתי את הוידיאו וראיתי שזאת ההופעה שלי מאתמול והייתי מופתעת לראות כמה בטוחה בעצמי נראתי. העלתי את הסרטון לערוץ היוטיוב שלי והתגובה הייתה כמעט מיידית.

סגרתי את הלפטופ שלי, הלכתי לחדר של רוז וצנחתי על מיטתה בשביל להעיר אותה. היא נאנחה והסתכלה עלי במבט מלוכלך לפני שחזרה לישון. ראיתי שהשעה היא כמעט תשע בבוקר מה שאומר שארוחת בוקר עוד מעט מתחילה. קפצתי מעלה ומטה על מיטתה, "נו כבר, בואי נלך, הגיע זמן ארוחת בוקר!" אני אומרת.

היא מרביצה לי עם כרית ואני דוחפת אותה ממני.

"את כל כך מעצבנת," היא ממלמלת. אני מחייכת, "אני יודעת." ואחר כך אני דוחפת אותה מחוץ למיטה. היא עומדת ומנסה לא ליפול בזמן שעינייה מתרגלות לאור, "למה אני חברה שלך?" היא ממלמלת.