The Search For Cinderella - מתורגם

פרק 23.

נקודת מבטו של חביאר

בחדר שררה דממת מוות. הלב שלי פעם במהירות והריאות שלי היו מלאות אבל הרגשתי קליל. כאילו הרימו ממני משקל. הרגשתי חופשי.

התחילה מהומה בחדר ואנשים התחילו לצעוק אבל אני לא שמתי לב. המראיינת הנוראית הובלה למחוץ לחדר והדלת נסגרה, משאירה אותי עם המנהל שלי ושני העוזרים הראשיים שלו. אני בכל כך הרבה צרות אבל לא אכפת לי. במיוחד עכשיו.

שלושתם, האנשים ששלטו בחיים שלי, עמדו מולי. כולם עם עיניים כעוסות. כועסים עליי. אבל לא היה לי אכפת. למה שיהיה לי אכפת?! זה החיים שלי. הבחירות שלי. וזה עלה לי באנאבל בשביל להבין את זה.

אנאבל.

לחשוב עליה הפך אותי לטורנדו. סערה מלאה ברגשות. אני לא חושב שזה אפשרי מבחינה אנושית להרגיש כל כך הרבה דברים לבן אדם אחד. זה הכל באשמתה.

הם דיברו אליי אבל אני לא יכולתי לשמוע אותם. הם כולם נראו אותו דבר; חליפות שחורות, פנים חתומות.

אבל אני חופשי.

בהיתי בהם. הפנים של אחד מהם היו אדומות. אחת ירתה בי חצים דרך עינייה. השלישי תלש את השיער שלו מרוב כעס.

הם המשיכו לצעוק. אני המשכתי לבהות.

"די!" קול עמוק שאג ממאחוריי המצלמות. ופתאום יצאתי מהענן שהייתי עליו.

אבא.

הוא נראה כועס, עייף, מבולבל.

"חביאר, ספר לי מה קורה פה."

ואני סיפרתי. סיפרתי לו הכל. מהשחקן לאיומים שלהם, השקרים. הכל.

שלושתם עמדו שם. אבל הם כבר לא כעסו. הם פחדו. פחד בהק בעיניים שלהם. לא היה לי אכפת.

איבדתי את אנאבל.

אנאבל.

ואז אבא שלי אמר את הדבר הכי נהדר שנאמר כל היום."אתם מפוטרים. כולכם."

והם נעלמו.

אבא שלי הסתכל עליי, באמת הסתכל עליי.

"אני כל כך מצטער," הוא לחש, "אני מצטער שלא הייתי שם בשבילך."

חייכתי, "זה בסדר אבא, אני חופשי."

הוא חיבק אותי. הוא לא חיבק אותי מאז ההלוויה של אמא.

"אבא," מלמלתי.

"כן, חביאר?"

המוסיקה שלי. המילים של אנאבל עולות במוחי.

אנאבל.

"הדיסק האנונימי שמצאת על השולחן שלך. זה היה שלי. כל זה שלי, המוסיקה האמיתית שלי."

ואז הוא חייך, חיוך גדול ואוהב ודואג וגאה.

"ידעתי שאתה לא עוד מישהו עם מוסיקה ממוחשבת ושירים לא ראויים."