אקסקליבר

פרולוג

רגליי העייפות מתחננות שאעצור כשאני רצה עמוק יותר אל תוך היער. אני מביטה לאחור בחשש. הם עדיין שם, רודפים אחריי. מבקשים במותי.
אני מעיפה מדרכי ענפים חדים, אשר שורטים ומלכלכים את פניי. איני יודעת אם אצליח לחמוק מהם, הם רבים, וחזקים ממני. אבל אני יודעת שאני מוכרחה לנסות.
אני ממשיכה לרוץ. מסרבת לוותר למרות שקצב ריצתי דועך, והם כמעט ומשיגים אותי. מכריחה את גופי הזועק בכאב להמשיך. נסיכות לא רגילות לרוץ הרבה כל כך. או לרוץ בכלל. ועובדה זו הופכת את הבריחה הזו לקשה יותר, כמעט לבלתי אפשרית.

האדמה המחוספסת שורטת את כפות רגליי היחפות והכואבות, והחתך העמוק בגבי צורב עד כדי דמעות. אך אני לא עוצרת. אני יודעת שזה כלום בהשוואה לכאב שארגיש אם הם יתפסו אותי.
אני מרגישה שאני רצה כבר שעות, אך אני יודעת שאני נמצאת בתוך היער דקות אחדות. אני מרגישה שגופי עומד לקרוס, ובלית ברירה, אני מחליטה לעצור. אני מביטה סביבי באימה, מתנשפת בכבדות. היער חשוך ומלא בערפל סמיך וכבד, כך שאני לא יכולה לראות אותם כלל. אך אני כן יכולה לשמוע את צעדיהם. והם מתקרבים. הפחד שלי גובר מרגע לרגע, ממלא את כל גופי. מרעיד את רגליי. אני מפחדת כל כך, שאני מרגישה איך נשימתי נעצרת. אני נדה בראשי ונושכת את שפתיי בכאב, בבקשה, אני לא רוצה למות. 

ינשוף חג מעליי, מתיישב על הענף בעץ שניצב מולי. הוא מסובב את ראשו, מביט בי במבט משתומם. אני מביטה בעיניו השחורות והחלולות, שואלת תוך כדי נשימות כבדות, ״גם אתה בורח?״ הוא לא עונה, כמובן.
דמעות חמות זולגות מעיניי ומתערבבות עם הלכלוך שעל פניי. אני ממהרת למחות אותן בשרוול שמלתי.
אני עדיין לא מצליחה לעכל שום דבר. קשה לי להאמין שעד לפני שעתיים המצב היה שונה לחלוטין. עד לפני שעתיים, חיי היו רגילים.

״יום אחד,״ אמרתי בחיוך רחב בזמן שחיבקתי חזק את אבי, ״אני אהיה אבירה אמיצה, בדיוק כמוך אבא.״
אבי צחק ופרע את שערי, ״בהחלט, ילדתי. את תהיי אבירה אמיצה מאוד. ואני אהיה גאה בך.״
אימי הניחה את הספר שבו היא קראה. היא פנתה להביט בנו, מבטה זועף מעט. אך היא בכל זאת חייכה, ״את שוכחת דבר מה, קאסיה יקירה. אביך אינו סתם אביר, הוא המלך. ואת תהיי המלכה אחריו, כך שלא תוכלי להיות אבירה ולהתעסק בשטויות הללו. לשם כך יש את מסדר האבירים.״ הבטתי באימי בשאלה, ״ומדוע לא אוכל להיות גם אבירה וגם מלכה, אמא?״
אימי הביטה בייאוש בסבתי, שישבה לצידה. סבתי חייכה חיוך מעודד, אך לא אמרה דבר. אימי קמה ממקומה, התיישבה ליד אבי, ופנתה להחזיק את ידי. ״כי את בת, קאסיה אהובתי. מעולם בת לא הייתה חלק מאבירי השולחן העגול. זה בלתי אפשרי. וגם אם זה היה אפשרי, את מיועדת להיות מלכה. את אמורה לנהל ממלכה, ולהיות נדיבה ורחמנית. לא ללחום.״ הבטתי בה בתמיהה, "אבל אבא הוא מלך, ולוחם. והוא האדם הכי נדיב, והכי טוב שיש!" לא היה לה מה להשיב לי.