אקסקליבר

פרק 24

~קיליאן~

"קיליאן, הקשב לי. זה לא הכיוון הנכון!" מריאן אומרת בזעף ומצביעה על הכיוון הנגדי, "זה הכיוון הנכון."
אני מביט בה במעט כעס, "רכבתי בדרך הזו אלפי פעמים, מריאן. ואם כפר הגובלינים נמצא שם כפי שמספרים, אז זה באמת הכיוון." אני מגלגל עיניים, משתדל לא להישמע מזלזל מידי, אחרי הכל זו מריאן. ״את אפילו לא מאמינה שהוא קיים, מריאן." מריאן נאנחת ופונה להביט שוב במפה, בלבול מחליף את העקשנות שבמבטה. "מוזר," היא אומרת בקול חלש, "זה לא מסתדר לי."
אני נאנח. שמיים, אם היא תלמד לקרוא מפות, אולי זה יסתדר לה.
היא פונה להביט בי, מבטה מתנצל. "אז, טוב..." היא מרכינה את פניה, מחייכת חיוך קטן משגע בעודה מלטפת את מרידה הסוסה. "אם אתה מתעקש, נדהר אחריך. אני נכנעת." מריאן מישרת אליי מבט וקורצת. חיוך מטופש נמרח על פניי ואני ממהר להסית את מבטי, חושש שהיא תראה שלחיי מאדימות. היא מתסכלת כל כך לפעמים, אבל אפילו זה כובש אותי. כל דבר בה כובש אותי. הפסקתי לכעוס עליה ברגע שבו היא חייכה.
מוקדם יותר היום, בעלות השחר, קארלוס נקש בחוזקה על דלת חדרנו וזירז אותנו לצאת למסע, כל זה בטענה שזו השעה הטובה ביותר לצאת בה. אני מסכים איתו, אך התסכול מכך שלא היה לי זמן לחזור על מעשי אמש עם מריאן נשאר איתי עד עכשיו. אני מרגיש צורך עז לנשק אותה שוב, לחבק אותה, לוודא שהיא באמת בסדר.
כל מחשבה ומחשבה על ליל אמש מעבירה צמרמורות של עונג ותשוקה בגופי. כל משפט שנאמר, מעשה שנעשה. שמיים, אני חייב אותה כאן ועכשיו.
אני לוקח נשימה עמוקה, מנסה לסלק את המחשבות מראשי. יותר מידי מונח על הכף, אני חייב להתרכז במשימה.
אני פונה ללטף את ראשו של מרטין. לפחות הוא החלים. אומנם לא לגמרי, אך הוא כן מצליח לדהור. וזה מספיק, נכון לעכשיו.
"מריאן, איך את מרגישה?" קארלוס שואל את מריאן והיא מחייכת את חיוכה היפה, הכובש והקסום, ״הרבה יותר טוב, הכאב עבר כמעט לגמרי."
אני נאנח, ליבי שורף מהמחשבה על הכאבים שהיא חוותה ליל אמש. אני מוכן למות על מנת שלא יכאב לה שוב, לעולם. וזו סיבה נוספת להזדרז ולצלוח את המסע. למענה, למען סבתי, למען קאסיה.
אני צועד לכיוונה של מריאן, "אעזור לך לעלות על הסוס." היא נדה בראשה, "תודה, אבל אני אסתדר." היא אומרת בנחישות, וכשהיא לוקחת תנופה כדי לעלות על הסוסה, רגליה כושלות. אני ממהר לעברה במטרה לתפוס אותה, אך קארלוס מקדים אותי. הוא תופס אותה בקלילית ועוזר לה לעלות על הסוסה. אני נזעם, קארלוס הארור. ידיי בלבד אמורות להיות מונחות על מריאן.
אני מפנה את ראשי בכעס ועולה על גבו של מרטין. "בואו נזוז." אני מסנן לעברם. קארלוס עולה על סוסו ואנחנו מתחילים לדהור בשתיקה. הזעם עוד מבעבע בעורקיי. אני הייתי אמור לעזור לה, אני הייתי אמור לאחוז בה. עקשנית, היא הייתה צריכה לקבל את עזרתי כשהצעתי לה אותה.
במהלך הדהירה אני משתדל שלא להגניב לעברה של מריאן מבטים. אבל שמיים, זה קשה. אני כל כך רוצה להביט בפניה שוב. אבל כל מבט מעלה זכרונות מליל אמש. פנים, גוף, שפתיים, שיניים, קולות.
אני מודה בליבי לקארלוס שמשיב אותי בחזרה אל הקרקע.
"אנחנו קרובים, הוד מעלתך." אומר קארלוס בעודו אומד את האופק, ״עשר דקות לערך ואנחנו בכפר."
אני מהנהן בסיפוק, "נעשה את זה זריז ונמשיך במסע." אני מביט במריאן בדאגה, מקווה שהיא לא תעבור התקף נוסף. מכשף ארור, הייתי צריך להרוג אותו ברגע שיכולתי. לא אכפת לי שבמקרה זה ישוו אותי לאבי, ישנם אנשים שמגיע להם למות.
הדהירה עוברת במהירות, וכעבור כעשר דקות, כפי שקארלוס אמר, אנחנו מגיעים לשער עץ רחב. האוויר סביבו דחוס בצורה משונה. מעולם לא נתקלתי בדבר כזה קודם לכן...
"הגענו." קארלוס אומר ויורד מגב הסוס. אני יורד ממרטין בזהירות, מלטף את ראשו. מודה לו בליבי על כך שהוא הצליח לשרוד את כל הדרך עד לכאן. קארלוס ממהר ועוזר למריאן לרדת. אני מקלל אותו שוב בליבי. אני. אמור. לגעת. בה. אני לוקח נשימה עמוקה על מנת שלא אחנוק אותו ומהנהן אליהם כשהם נעמדים לצידי. אני מכחכח בגרוני, מחכה שמריאן תפסיק להודות לו בחמידות האופיינית לה. כשהיא מפסיקה, אני מצביע על השער, "איך נכנסים?"
קארלוס עוקף אותי בזריזות ומושיט את ידיו לחבל המשתלשל בצד הדלת. הוא מושך בו בחוזקה וקול פעמון מהדהד. אני זוקף את גבי, משתדל להתעלם מהסיטואציה שגרמה לי לצאת אוויל ולו במעט. אנחנו מתרחקים מעט ושער העץ נפתח בחריקה.
שני גובלינים עומדים בצידו השני של השער, כל אחד מהם לובש מדים ירוקים ומחזיק בחרב ארוכה, ארוכה יותר מגופם. הרי הם... נמוכים.
אני כמעט ומחייך, זו לא הפעם הראשונה שאני רואה גובלין, אך מראם המוזר תמיד מפתיע אותי. יש אומרים שהם מפחידים, עם גופם הירוק, מבטם הערמומי, אוזניהם המחודדות ואפם העצום. אך בעיניי הם פשוט... חמודים ובלתי מזיקים.
מריאן מביטה בהם בתדהמה, "אתם קיימים? ובמרחק פעמון מאיתנו?"
הגובלין הימני בעל השיער הקוצני מגלגל את עיניו הצהובות ומשיב בזלזול ובקול חורק, "לא ילדה, לא במרחק פעמון. הכפר שלנו נגלה רק לעיני מי שאנחנו רוצים שיראה אותו." מריאן מתכופפת לעברו ושואלת בהתלהבות, "ואתם רוצים שאני אראה אותו?" הגובלין מגחך, "בהחלט לא. אנחנו רוצים שהנסיך יראה אותו, ומאחר שאת איתו אין לנו כל כך ברירה." היא מזעיפה את פניה ולפני שהיא מספיקה לומר משהו אני נדחף בניהם, אם תשאלו אותי, קללה אחת היא די והותר.
אני פונה לעבר הגובלין, "ומדוע רציתם שאראה אתכם?" אני שואל בחשד. הרי אני הוא בנו של מורדרד, אף אחד מתושבי הממלכה לא מצפה לבואי. הגובלינים ממהרים וקדים לפניי. אני ממהר להקים אותם והגובלין הקריח מסביר, ״ידענו שתעזור לנו, נבואה עתיקת יומין. חיכינו לך."
אני מביט בו בתמיהה, "נבואה עתיקת יומין? חיכיתם לי?" על מה לכל הרוחות הוא מדבר?
הוא מהנהן ודוחק בנו להיכנס אל תוך הכפר, "ראש הכפר ישוחח איתך, הוד מעלתך. ברשותך?" אני מהנהן והם מסמנים לנו לצעוד אחריהם. מריאן ממהרת לצעוד לצידי, היא לוחשת באוזני, "לא ידעתי שיצור קטן כל כך יכול להיות זעפן גדול כל כך. לא ראיתי גובלין מימיי והם פחות נחמדים מבסיפורים."
"וגם יש להם אוזניים גדולות אז הם יכולים לשמוע את הלחישות המעצבנות והטיפשות שלך." אומר הגובלין עם השיער הקוצני, בעודו צועד רק כמה צעדים לפנינו.
מריאן ממהרת להניח את ידיה על פיה ואני נאנח. שמיים, היא צריכה לשלוט בפיה, בקצב הזה היא תעצבן את כל הממלכה עד מחר בבוקר.
אבל בחיי, היא כזו יפה כשהיא מתחצפת. היא כזו יפה בכללי.
אני ממהר להביט סביבי ולהעסיק את מחשבותיי לפני שאתחיל להפליג בהן. אני מביט בכפר סביבי ובולע רוק. דמיינתי אותו... קסום יותר. חי יותר. הכפר עצמו כמעט שומם. הבתים הקטנים רעועים, והאדמה יבשה. אפילו השמיים חשוכים. קארלוס פונה אל הגובלין, "שמיים, מה קרה כאן?" הוא שואל בזעזוע, "כשהייתי ילד וביקרתי כאן, הכפר שלכם היה נראה אחרת לגמרי."
הגובלין מהנהן בצער, "בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים את הוד מעלתו." הוא מסמן לנו לבוא והולך מהר יותר, מוביל אותנו אל בית גדול ומואר במרכז הכפר. למעשה, הוא הבית היחיד שמואר בכפר. הגובלין נוקש נקישה קצרה על הדלת והיא נפתחת. אנחנו צועדים אחריו אל תוך הבית ומולנו עומד גובלין זקן. כבר במבט חטוף ניתן להבחין בעצב שבעיניו. ״הנסיך קיליאן, חיכינו לך." הוא אומר בקול עמוק ועיניו נוצצות, "סוף סוף, הנבואה מתעוררת לחיים."