אקסקליבר

פרק 21

~קיליאן~

קול נקישה חזק מעיר אותי משנתי. אני ממהר להתרומם מהרצפה הנוקשה, מקלל בשקט את הכאב החד שמתפשט בצד גופי. לכל הרוחות, אני נסיך. אני לא אמור לישון על רצפה קרה. הגוף שלי לא רגיל לתנאים האלו, והוא גם לא אמור להתרגל אליהם עכשיו.
הנקישה מתחזקת, ואני מפסיק לרחם על עצמי וממהר לצעוד לעבר הדלת, מביט תוך כדי דרך החלון הפתוח. השמש כבר זרחה, ונראה שלפני זמן לא מועט, כי היא כבר נמצאת כמעט באמצע השמיים.

אני פותח את הדלת לרווחה, קארלוס עומד מהצד השני. חיוכו מתוח מעט. הוא מציץ מעבר לכתפי, מביט במריאן, שעוד ישנה עמוקות. "הוד מעלתך." הוא לוחש ומכחכח בגרונו, "אני מצטער שאני מפריע, אבל כבר שעות הצהריים המוקדמות." אני נאנח, מאוחר למדי. בדיוק כפי שחששתי. קארלוס ממשיך, "הבטחתי לך שאקח אותך אל המכשף כשאסיים את עבודתי. ובכן... סיימתי את עבודתי, הוד מעלתך." אני ממהר להנהן, "כמובן!" אני פונה להביט במריאן, ומחזיר אליו את מבטי, "תיתן לנו רק כמה דקות?" הוא מהנהן ואני סוגר את הדלת. אני ממהר לנעול את מגפיי, לרחוץ את פניי, ולסרק את שיערי לאחור. אני נאנח ופונה לעבר המיטה, נראה ששום דבר לא יכול להעיר את הבחורה הזו. לא משנה כמה רעש ניסיתי להקים כדי להימנע מלהעיר אותה בעצמי, היא עוד ישנה. אני לוקח נשימה ארוכה, כנראה שאין לי ברירה.
אני מתיישב בקצה המיטה, דוחק במריאן לקום. "מריאן, התעוררי." אני אומר לגבה ולשערה הבהיר והגולש. כך, באור השמש, הוא נראה כמו מפלי זהב. מראה עוצר נשימה לחלוטין. ושמיים, כל כך הייתי רוצה... אני קופא. נעצר. אני חייב להישאר מרוכז, אסור לי לתת לדברים הללו להשיח את דעתי. אני קורא שוב בשמה ברוך, והיא מסתובבת, כך שפניה פונות כלפי. אני מנסה לדבוק ברעיון של להישאר מרוכז, ועושה כל שביכולתי כדי להתעלם משפתיה היפות, מהזיכרון של ליל אמש, ומהרצון העז לגעת בה. "מריאן, קדימה. התעוררי בבקשה." אני אומר שוב, מניח את ידי בהיסוס על כתפה, מנער אותה בעדינות. מריאן פוקחת את עיניה באיטיות, היא מביטה בי למשך כמה שניות ואז מזדקפת. "כן, הוד מעלתך?" אני זוקף את גבותיי בפליאה, "הוד מעלתך?" אני שוב נזכר בליל אמש. אך הפעם אני נזכר בדברים הקשים שאמרתי לה, וחרטה כבדה ממלאת את כולי. "מריאן, לגבי אתמול..." היא מתעלמת מדבריי לחלוטין, וממהרת לקום מהמיטה. "אני מבטיחה שלא אעכב אותך יותר, הוד מעלתך." היא אומרת בקרירות, לוקחת בידיה שמלה צהובה שהיא מוציאה מהשק, וקדה. "תוך דקות אחדות אהיה מוכנה לשרת אותך." היא מתעלמת ממבטי הזועף ונכנסת לחדר הרחצה, סוגרת אחריה את הדלת בטריקה. אני נאנח, היא פשוט קשה. עקשנית. מתסכלת. וכובשת כל כך.  כמצופה ממריאן. עוד כשהיינו ילדים היה לה קשה לסלוח לי ולעבור הלאה אחרי ריב, קטן ככל שיהיה. אבל מי כמוני יודע שכל מה שמריאן זקוקה לו זה זמן. כשהיא יוצאת, לבושה בשמלה צהובה, ושערה הזהוב קלוע בצמה עבה וארוכה, מריאן קדה לי שוב, "אני מוכנה, הנסיך קיליאן. שנלך?" אני נאנח. זמן, לתת לה זמן. אני קם מהמיטה ומהנהן, "קדימה, מריאן. יש לנו מכשף רב עוצמה שאנחנו צריכים לפגוש." אני מגלגל את עיני כשהיא משיבה לי; "כרצונך, הוד מעלתך."