אקסקליבר

פרק 9

~קיליאן~

שבוע קודם לכן.

אני סורק את השטח בעיניי, מוודא שאיש לא מבחין בי. שאיש לא נמצא בסביבה. גם אם אני בנו של מורדרד, הוא לא יהסס להעניש אותי אם הוא ירגיש שאני עושה מעשה שגוי. וזה, לגמרי מעשי שגוי. בעיניו, בכל אופן.
כשאני בטוח שאיש לא מבחין בי, אני יוצא מבעד לצללים. צועד צעדים ארוכים ומהירים לעבר דלת חדרה של סבתי.
אני נכנס בצעדים שקטים אל תוך החדר וסוגר אחריי את הדלת. אני פונה להביט בה, היא שוכבת על המיטה. בדיוק כפי שהייתה יומיים קודם לכן. בדיוק כפי שהייתה בששת השנים האחרונות. ולמרות זאת, תחושת הפחד שיום אחד אבי יעלים אותה, מסרבת להרפות ממני.
״שלום, סבתי היקרה.״ אני אומר בקול שקט וקד לפניה. אני מזדקף וממהר לשבת ליד מיטתה. אין לי אפשרות לשהות כאן הרבה זמן. ״מצטער שלא באתי אתמול, סבתא. הייתה בארמון תקיפה של המורדים. הייתי צריך לשהות במקום מסתור. ואל תדאגי, דאגתי לכך שיכניסו לתוכו גם את קאסיה.״ הסיטואציה הזו הפכה להיות הרגל עבורי. להתגנב לכאן כמעט כל יום מבלי שאיש ידע. לשבת, ולדבר איתה. היא היחידה שמוכנה להקשיב לי. היחידה שלא נגעלת ומפחדת ממני. כל השאר... רואים בי את אבי. ואני לא מאשים אותם.
אני אוחז בידה, ״סבתא. את עדיין לא רוצה לקום? אני זקוק לך. זקוק לך כל כך.״ כאב עמוק ממלא אותי. אך לא משנה כמה פעמים אני משוחח איתה, היא עדיין לא קמה. עיניה הכחולות והחזקות עדיין לא נפקחות. פניה שלוות כל כך, כאילו היא ישנה שינה עמוקה וטובה. אני מקווה לפחות שחלומותיה נעימים. שיערה האפור מפוזר סביב ראשה, כמו הילה. אני מחייך, סבתא שלי בהחלט נראית כמו מלאך. ״גם קאסיה זקוקה לך.״ אני מוסיף. אם היא לא קמה בשבילי, אולי היא תקום בשבילה. ״את יודעת, היא סובלת פה המון.״ אני מדמיין את סבתי מתרוממת, מכה בראשי. ״למה אתה לא מגן עליה, קיליאן? איזה מין בן דוד אתה?״ אני נאנח. מנסה להסביר לדמות בדמיוני מדוע אני פחדן כל כך, ״אני עדיין לא מסוגל לעמוד נגד אבי. למעשה, עוד לא תפסתי אותו עושה לה דבר.״ אני מהרהר לרגע, ״למרות שאני בטוח שהוא זה שאחראי למכות שעל פניה. היא הרי לא משוגעת כפי שהוא מתיימר לעשות אותה.״ היא שותקת. כמובן שהיא שותקת. אני נשען על כסאי לאחור. אנחת ייאוש נפלטת מפי. ״אני צריך ללכת, סבתא. עוד מעט אבי יתחיל לחפש אותי.״ אני אומר כלאחר דקה וקם. מעיף בה מבט אחרון לפני שאני יוצא מחדרה. אני מתגעגע אליה. היא חסרה לי, חסרה לי כל כך.
ולא משנה כמה הם מנסים, הרופאים פשוט לא מצליחים להבין מה לא בסדר איתה. הם אומרים שהיא חיה לגמרי, היא פשוט... ישנה. היא ישנה כבר יותר מידי זמן.
כמה שניות לאחר שאני יוצא מחדרה, שומר שאיני מזהה ניגש לעברי. אני ממהר להתקדם אליו, אסור שהוא יבחין מאיפה יצאתי. הרי אבי אוסר עליי ללכת ולבקר את סבתי. ״הוד מעלתך,״ הוא קד קידה עמוקה ומזדקף. ״המלך דורש שתגיע לחדר הכס בעוד כחצי שעה.״ אני מהנהן ועוקף אותו. אלך כבר עכשיו לחדר הכס, ממילא אין לי דבר טוב יותר לעשות.
״הוד מעלתך?״ השומר פונה אליי שוב, הפעם קולו מהסס. אני מסתובב ומביט בו בשאלה. ״כן?״
חיוך מתוח נמרח על פניו, ״אוכל להעניק לך מחמאה?״ אני מכווץ את גבותיי, איזו שאלה מוזרה. אני מביט בו בסקרנות, ״אם אתה רואה זאת כנחוץ, אז כן.״
הוא נד בראשו, ״זה לא ממש נחוץ, הוד מעלתך. רק רציתי לומר לך שאתה בדיוק כמו אביך.״ הוא אומר בחיוך ונבלע בהמשך המסדרון. אני מביט במקום שבו הוא היה לפני כמה רגעים, כעס מציף אותי. אני כלל לא מוצא את דבריו כמחמאה. אלא להפך, זה הדבר הנוראי ביותר שמישהו יכול היה להגיד לי. ״אתה בדיוק כמוהו, קיליאן.״ קולי מהדהד בראשי, ״וזה לעולם לא ישתנה.״