אקסקליבר

פרק 22

~מדוקס~

מבט אל העבר הלא כל כך רחוק...

אני יושב בקצה הכיסא, גבי זקוף, כולי דרוך, גדוש בציפייה. גופי נע קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, מתנונע בעצבנות. הזמן עובר באיטיות מייסרת, כמעט ואינו נע בכלל.
חמישים ותשע... שישים... אני נאנח. דקה נוספת עברה, והיא עדיין לא שבה. כבר עברו מעל לשלושים דקות, היא הבטיחה שהיא תחזור בתוך חמש עשרה דקות. אז איפה היא? היא לא מאחרת בדרך כלל, לא כך.
אני מפנה את מבטי אל שולחן העץ הרעוע, מחייך לעצמי בגאווה. קטפתי מוקדם יותר היום כמות ירקות שתספיק לנו למרק עצום. אמא תהיה גאה בי. אני בטוח. ואני רעב כל כך.

חולפות דקות נוספות, ואני מחליט להעסיק את עצמי, אחרת עוד ארדם ואפספס את המבט המאושר שיהיה על פניה של אמי כשהיא תחזור. אני מביט ברצפת העץ, סופר בזריזות את מספר הפסים שיש בה, מתייאש מהר משחשבתי. הבית שלנו אומנם ממש קטן, אך לספור את כל הפסים שחרוטים בעץ הישן זה כבר בלתי אפשרי. אנחה כבדה נפלטת מפי.
אני נשען לאחור, מתופף בעצבנות על ברכיי. לאן היא הלכה בכלל שזה לוקח לה כל כך הרבה זמן? היא שכחה איזה יום היום? אני מזמזם לעצמי, שר את השירים שהיא תמיד שרה לי. במיוחד ביום הזה. אני מזמזם חזק יותר, מתעלם מהדמעות שמאיימות לפרוץ. שמיים, למה אני רוצה לבכות בכלל? למה תחושה רעה כל כך ממלאת את כולי? היא סך הכול מאחרת קצת. זה קורה לפעמים, אני בטוח. אני עוצם את עיניי, מנסה לנקות הדאגות מראשי. ומבלי שאני שם לב, אני נרדם.

"מדוקס," אני שומע קול מהומהם, קול מוכר, אך לא מוכר מספיק. "מדוקס, יקירי. התעורר." אני פוקח את עיניי באיטיות, מישר את גופי התפוס. מתי הספקתי להירדם? ועוד על הכיסא...
עיניי נפערות ואני ממהר להזדקף. איפה אמא? היא כבר הגיעה? אני ממהר לחפש אותה בעיני, אך לא היא זו שעומדת במטבח. מרידה, חברתה הטובה של אמא, נמצאת במטבח. היא בוחשת בסיר, נראה שהיא השתמשה בירקות שקטפתי קודם לכן. אני ממהר לעבר הסיר, שואף את הריח של המרק החם. אני מחייך, זה מריח טוב. כמעט כמו המרק של אמא. אני פונה להביט במרידה בחשד, "למה את כאן? איפה אמא?" אני לא מצליח לקרוא את מבטה, אך בטני מתהפכת מסיבה לא ידועה. אני מרגיש שאני רוצה לברוח מבלי לדעת לאן, בדיוק כפי שהרגשתי קודם לכן. מרידה מניחה את ידה על כתפי, "אני כאן כי הבטחתי לאמא שלך שאהיה כאן..." היא לוחשת, קולה צרוד, ועיניה מתמלאות בדמעות. אני מהנהן, לא מבין כלל מה קורה סביבי, "אז זה בסדר, כל עוד היא תחזור מהר." אני מדלג לעבר הסיר ולוגם מעט, מתענג על הטעם הכמעט מוכר. מרידה צועדת אחריי, היא מניחה שוב את ידה על כתפי, "מדוקס... אמא... לא תחזור." הכף נעצרת בחצי הדרך לפי, ואני שומט אותה, היא נופלת בחבטה על הרצפה. המרק החם ניתז לכל עבר.
אני מסתובב לעברה של מרידה בפנים שואלות, בפנים מיוסרות, "מה אמרת?" היא ממהרת לחבק אותי, ואני נכנע לחיבוקה המנחם מבלי להבין בכלל שאני זקוק לנחמה. "מה קרה לאמא? למה היא לא תחזור אליי?" אני שואל, דמעות חנוקות ממלאות את כולי. אני חייב שאמא תחזור, איך אוכל לחיות בלעדיה? אני לא מבין, אני לא מבין כלום. למה היא הלכה בכלל? מה מונע ממנה לחזור אליי? אולי נמאס לה ממני...
מרידה מלטפת את ראשי, "היא... נהרגה, מדוקס. אבל אני מבטיחה לך שהיא נמצאת כרגע במקום טוב יותר." אני מרגיש איך עולמי סוגר עליי. הכל נהיה חשוך, אני מרגיש שאני עומד להתמוטט. אמא? אמא מתה? זה פשוט לא יכול להיות. היא הבטיחה לי שהיא תחזור! היא לא יכולה ללכת ולמות. אסור לה! דמעות מציפות את עיניי, ואני מתפרץ בבכי תמרורים. זעקת צער בוקעת מגרוני כשמרידה לוחשת לעברי, קולה צרוד מרוב דמעות, "מזל טוב, מדוקס. היא ביקשה שאמסור לך יום הולדת שמח."