אקסקליבר

פרק 3

~קאסיה~

רוח קרה וחזקה נושבת, מעיפה את הברדס מעל לראשי וגורמת לשערי הכהה להתעופף ולהסתיר את שדה ראייתי. אני כמעט ומאבדת אחיזה בחבל, בהלה מציפה אותי ואני ממהרת לשוב ולאחוז בו בחוזקה.
"את בטוחה שזה בטוח?" אני מסננת בכעס ובפחד לעבר מריאן, משחררת יד אחת ומסיתה במהירות את השיער מפניי. ״זה נראה לא יציב בכלל, אולי נוותר על הרעיון...״ אני ממלמלת בפחד וכבר מתחרטת על כך שהקשבתי למריאן. היא התעקשה שהדרך הטובה ביותר לצאת מהחדר בלי שיבחינו בנו היא לרדת דרך החלון, אבל החבל... לא נראה בטוח כל כך.
"זה ללא ספק בטוח קאס," מריאן מחייכת מתחתי ויורדת בקלילות, כאילו עשתה את זה אלפי פעמים בעבר, "תפסיקי לחשוש ותרדי מהר יותר, אחרת יתפסו אותנו."
אני מביטה למטה, נראה שיש עוד דרך ארוכה עד הקרקע. אחרי הכל, אני מתגוררת בעליית הגג של הארמון.
אני בולעת את רוקי, מביטה בירח. ״טוב, לפחות אם אמות כאן מורדרד לא יוכל להרוג אותי כשיגלה שברחתי..."
"אוי, קאסיה,״ מריאן, שכבר קרובה מאוד לקרקע, מתנשפת. ״תפסיקי להיות פסימית כל כך ותרדי כבר, החבל הזה לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן, ואז באמת יכול להיות שתמותי.״
אני פוערת את עיניי בתדהמה, ״מה? אבל אמרת ש...״
״קאסיה, פחות לדבר, יותר לרדת.״
אני מביטה בחבל המתנדנד אשר משתלשל מחלון חדרי. מריאן לקחה אותו ממחסן הציוד של העובדים. הוא אומנם עבה, אבל באמת נראה שהוא עשוי להיקרע בכל רגע אם לא אמהר.
״לכל הרוחות...״ אני עוצמת את עיניי. ״קדימה קאסיה, את יכולה לעשות את זה.״ אני ממלמלת לעצמי ולוקחת נשימה עמוקה. אני מתחילה לרדת בזריזות, מנקה את המחשבות ומתרכזת בירידה בלבד. ולמרבה הפלא, אני מגיעה במהירות לקרקע.
״הגיע הזמן.״
מריאן מושכת את החבל מהחלון ואני מביטה בה בתדהמה, "ואיך נחזור?" היא מחייכת, "אל תדאגי, חשבתי גם על זה." היא צועדת לעבר חומות הארמון, נעצרת כשהיא רואה שאיני זזה, "קאס, בואי כבר."
אני ממהרת לצעוד אחריה, ליבי הולם באוזניי. אני עדיין לא מאמינה למה שקרה. באמת ירדתי מהחלון? אני?
איני יודעת אם מה שאני מרגישה זה פחד, או שמא התרגשות.
אבל בהחלט לא הרגשתי את ההרגשה הזו זמן רב.
אני באמת עומדת לצאת מהארמון, אחרי שנים שבהן הייתי כלואה... אני עומדת לצאת לחופשי, גם אם זה רק לכמה שעות.
״קאס, מכאן...״ מריאן מובילה אותי אל עבר החומה, החדר שלי נמצא בחלק האחורי של הארמון, כך שכמעט ולא משוטטים בצד הזה שומרים, הכניסה היא בצד הנגדי.
מריאן מזיזה שיח ולפנינו נגלת פרצה, אני פורעת את עיניי, ״זו...״
מריאן מהנהנת, ״כן, זו הפרצה שנהגנו לברוח ממנה כשהיינו ילדות.״
אני מחייכת, כמעט ושכחתי מהפרצה הזו.
אבי תמיד ידע שאנחנו בורחות משם ומעולם לא טרח לתקן את הפרצה הזו, הוא אהב את זה שהרגשתי חופשיה, למרות שברגע שרגלי דרכה מחוץ לחומות הארמון חבורת שומרים ניהלה מעקב אחריי.
״קדימה, בואי נצא.״ מריאן אומרת בהתרגשות וזוחלת על בטנה אל עבר הצד השני.
״את בטוחה שנעבור שם? היינו אז בנות תשע. קצת גדלנו מאז.״
היא מהנהנת ומזדחלת במהירות אל עבר הפרצה, היא צועקת לי מהצד השני, ״קדימה קאס, את יכולה.״
לראשונה מאז שמריאן העלתה את הרעיון הזה אני מאמינה שבאמת נוכל לעשות את זה, בזמן שהאנדרנלין ממלא את גופי אני מזדחלת מעבר לפרצה, היא אומנם צרה, אך עדיין אפשר לעבור בה. כשאני מגיעה לצד השני אני ממהרת להזדקף.
דמעות מציפות את עיניי ומרטיבות את פניי כשהעיר הזוהרת נגלת אל מול עיניי, קמלוט.
כבר שנים שלא ראיתי איך היא נראית, שנים שלא ראיתי אנשים וראיתי רק חומות ואת חדרי הקטן והמחניק.
חיוך נמרח על פניי הרטובות, עשיתי את זה, באמת עשיתי את זה. ואני יודעת, שגם אם מורדר יתפוס אותי, לא ארגיש חרטה.