אקסקליבר

פרק 2

~מדוקס~

טיק, טוק.
טיק, טוק.
טיק, טוק.
צליל השעון מהדהד באוזניי. הדקות חולפות בזו אחר זו ואני עדיין יושב ומחכה. אני פונה להביט בשעון, הוא מורה על חצות היום.
אני נאנח. לכל הרוחות, איפה הוא?
אני מביט בכיכר הלחם החם שבידי, בחיי, אני נשבע שאם בדקות הקרובות הוא לא יגיע -
״מדוקס!״ רולנד לפתע משתופף לצידי, הוא מתנשף בכבדות ומוחה זיעה ממצחו. אני מביט בו בזעף, ״למה התעכבת?״
״סיפור ארוך, כמעט תפסו אותי. השגת את זה?״
אני מרים את כיכר הלחם שבידי, ״ואתה?״
הוא מחייך, מרים כד יין מלא למחצה, ״אתה יודע איזה קשה היה לגנוב אותו? פעם הבאה נתחלף בתפקידים, האופה זקן, הוא בטח לא שם לב שלקחת כיכר לחם בכלל.״
חיוך מתגנב לפניי, ״טוב, הוא באמת לא שם לב.״
״יופי, ואני סבלתי מחבורה שלמה של שומרים...״
״איבדת אותם?״
רולנד פוער את עיניו, אני נאנח, ״לא בדקת אם הם עוקבים אחריך, נכון?״
״לא ממש...״ רונלד ממלמל בדיוק כשקבוצה של חמישה שומרים מתקרבת לעברנו, הם מנופפים בידיהם וצועקים, ״גנבים!״
״אדיוט,״ אני ממלמל לעבר רונלד והוא מזעיף את פניו, ״בחייך מדוקס, הייתי בטוח ש - ״
״זה לא משנה,״ אני קוטע את דבריו וקם בתנופה, ״רוץ!״
רונלד קם במהירות ואנחנו רצים. בחיי, מה ביקשתי? לאכול ארוחת בוקר?
״גנבים! עיצרו!״
אנחנו ממשיכים לרוץ בין דוכני השוק, השמש החמה קופחת על עורי ואני מתנשף בתסכול כשזיעה לחה מתחילה לטפטף במורד גבי, אני שונא את ריצות הבוקר האלו.
״מלפנים!״ רולנד צועק ואני נעצר כששומרים נוספים צצים לפנינו, הם מתקרבים אלינו, אחד מהם שולף חרב ומנופף אותה לעברנו. אני מביט בחרבו ומחייך, ״אנחנו קצת עוינים, אה?״
״סופם של גנבים הוא מוות.״ הוא נובח לעברי.
״קשוח...״ רולנד ממלמל.
״אבל זה הסיפור, אתה מבין?״ אני מגחך, ניגש אליו, ״אם לא 'נגנוב' לא יהיה לנו אוכל, ואז נמות.״
״אז,״ רולנד נעמד לצידי, מניח את ידו על ליבו כאילו הוא מזועזע, ״אנחנו מתים בכל מצב?״
״כן,״ אני אומר בעצב מדומה, ״אני מניח שכן.״
בזמן שהשומר עסוק בשיחת החוכמה שלנו אני ממהר וחובט בחוזקה בידו, החרב מתעופפת לאוויר ואני ממהר לתפוס אותה. חיוך נמרח על פניי ואנדרנלין זורם בגופי, אני זורק את החרב בהתרגשות לעבר רולנד שתופס אותה במהירות.
השומר מביט בידו הריקה בתדהמה, ״מה לכל הרוחות...״
״לא שמעת?״ אני צוחק, נהנה מהמצב. ״ליד גנבים אתה צריך לשמור על החפצים שלך, אחרת... טוב, הם כבר לא יהיו שלך.״
אני מנצל את הבלבול שלהם וחובט בידו של שומר נוסף, חרבו נופלת לאדמה בקרקוש ואני ממהר להרים אותה.
״רואים? בדיוק כפי שאמרתי - ״
״אתה מדבר יותר מידי.״ השומר קוטע אותי בכעס ושולף חרב נוספת, לעזאזל, עם כמה חרבות הבנאדם הזה מסתובב?
״אני מסכים איתך,״ אני אומר ומרצין את פניי, אני ורולנד נעמדים גב אל גב, מוקפים בשומרים זועמים. ״עזוב דיבורים, בוא נילחם.״
קרקוש החרבות מרעים כשהן מצטלבות, אני מניף את החרב במהירות, מגיב על כל התקפה מצד השומר שעומד מולי,
רולנד לידי נלחם בשני שומרים נוספים. אנחנו נלחמים ביד אחת ואוחזים בלחם וביין ביד השניה, זה לא גורם לביצועים שלנו להיות פחות טובים. טוב, שנים של שהות ברחובות עושות את שלהן.
״שומרים נוספים מגיעים,״ רולנד לוחש לי ובועט את אחד השומרים לרצפה, אני דוחף מעליי שומר ובעזרת קת החרב הולם בצווארו, הוא מתמוטט לרגליי.
״לסגת?״
אני נאנח ובודק את הסיכויים שלנו, חשש מתגנב אל ליבי, הם רבים מידי, לא נוכל לנצח כמות כזו. ״כן, בספירה שלי, שלוש, שתיים, אחת...״
אני ורולנד מתחילים לרוץ אל תוך השוק, השומרים מתחילים לרדוף אחרינו. ״תרוץ מהר יותר!״ אני צועק לעבר רולנד, הוא מתנשף, ״מהר יותר מזה ואני כבר לבטח אמות.״ הוא אומר בין נשימות כבדות. אני מתנשף, רגליי מתחילות לכאוב אך בכל זאת אני ממשיך לרוץ, אני ממש לא רוצה להיתפס היום.
פרצה צרה בין הסמטאות מושכת את עיניי, חיוך נמרח על פניי ואני מזנק לעברה, מושך את רולנד אחריי, ״לכאן!״
בזמן שאנחנו רצים לעבר הסמטה אני ממהר לבעוט בארגז מלא בפירות שנמצא ליד דוכן הומה, מקווה להרוויח לנו קצת זמן.
השומרים מועדים על הפירות ואנחנו מנצלים את זה שהם לא מרוכזים בנו ונכנסים לפרצה הצרה. אנחנו מתנשמים בכבדות, מניחים את החרבות בזהירות בצד גופנו, משתדלים לא לעשות רעש אשר יסגיר את מיקומנו.
השומרים חולפים על פנינו ורולנד זז, אני מושיט את ידי וחוסם את דרכו, לוחש, ״לא, עוד לא.״
דקה חולפת ואיש אינו עובר, אני ממהר לצאת מהסמטה וממלא את ריאותיי באוויר צח.
״יופי,״ רולנד נאנח וזורק את החרב על הקרקע, מרים את בקבוק היין, ״ועכשיו, שנאכל?״
אני מביט בלחם המעוך שבידי ומחייך, ״...נאכל.״
רולנד מתחיל ללכת ואני ממהר להרים את החרב שהוא זרק, אנחנו לא נוהגים לשמור כלי נשק, אלא גונבים כאלו בעת הצורך. אבל יש לי הרגשה מוזרה שנצטרך אותם שוב, ובקרוב.