פרק 12

892 74 56
                                    

~קאסיה~

תמיד חשבתי שהחופש הוא דבר משחרר. שברגע שמרגישים אותו, אי אפשר יהיה להתנתק ממנו. שהלב ירקוד באושר, הראש יתנקה, והעולם כולו יהיה מואר יותר. לפני כמה שנים, כשעוד הייתה לי תקווה, לא הפסקתי לדמיין את הרגע שבו אהיה חופשייה. דמיינתי את עצמי יוצאת למסעות מסעירים סביב אנגליה, מגלה מקומות חדשים. פוגשת אנשים חדשים. מפליגה בספינה אל הלא-נודע, בעוד הרוח פורעת את שיערי כשאני מביטה אל קו האופק. דמיינתי את עצמי דוהרת על סוס, חרב ומגן בידי, יוצאת להילחם בקרבות יחד עם שאר החיילים. נחושה להגן על ארצי. דמיינתי... דמיינתי את עצמי מאושרת. אבל החופש, החופש לא דומה כלל למה שדמיינתי.
אני יושבת בסיכול רגליים על שמיכה מרופטת. חתול ג'ינג'י נח על רגליי, מלקק את כף רגלו ומיילל. למרות אוויר הלילה הצלול, אני מרגישה מחנק. כאילו גוש גדול ובלתי נראה חוסם את נשימתי, שנעשית כבדה מרגע לרגע. אני שמה לב שידיי רועדות כשאני מנסה ללטף את ראשו של החתול. אני נמצאת בתוך סערת רגשות. אני מפחדת, אני מודאגת, ואני מבולבלת. ולמרבה הפלא, אני מרגישה עכשיו כלואה יותר משהייתי בארמון. הפחד שמורדרד יתפוס אותי בכל רגע מסרב להרפות. וכשמורדרד יתפוס אותי, הוא לא יהרוג רק אותי. אלא גם את חבריי. וזה הדבר שמפחיד אותי יותר מהכל.
״קאסיה, את בסדר?״ היליה, שעד עכשיו "עמד על המשמר" פונה להביט בי. הוא כורע ברך כך שפניו בגובה פניי. ״אני בטוח שזה לא קל עבורך, אבל זה הדבר הנכון לעשות.״ אני מהנהנת, אבל הוא כנראה מבחין בכך שדבריו חולפים מעליי.
הוא נאנח, ״נסיכה יקרה שלי,״ הוא אומר ולפתע אוחז בידי. ״אני יודע שאת חוששת, ובכנות? גם אני חושש, בדיוק כמוך. אבל אני נשבע לך בשמו של מרלין, שלא משנה מה יקרה, אני אגן עלייך. מורדרד לא יניח עלייך את ידיו. ואת תשיגי את אקסקליבר ותכבשי בחזרה את הכס ששייך לך.״ הפעם, דבריו נכנסים עמוק לתוכי. חודרים עמוק לליבי וממיסים את כל הפחדים שהיו בו. חיוך נמרח על פניי, ״תודה, היליה. מה הייתי עושה בלעדיך?״ אני שואלת בכנות. מודה לשמיים על כך שהם שלחו לי את היליה. אני בטוחה שאם הוא לא היה איתי, לא הייתי בורחת מהארמון. לא היה לי את האומץ לעשות זאת.
וגם אם מדוקס כן היה איתי והיליה לא, עדיין לא הייתי בורחת. הרי מדוקס סירב לעזור לי בהתחלה. מדוקס... אני פונה לחקור שוב את האיזור שבו הוא גר, ולבסוף אני משפילה את מבטי. מלאת חרטה על כך שהכרחתי אותו להביא אותנו הנה. מדוקס לא רצה שנדע שכאן הוא גר, ואני מבינה אותו. לו אני הייתי במקומו... גם אני הייתי מתנהגת כך. הוא לבטח חושב שזה משפיל לחיוך כך, הרי ראיתי זאת בעיניו. הוא לבטח חושב שנראה אותו באור שונה עכשיו. ואם לומר את האמת, זה נכון. אני רואה אותו באור טוב יותר. חיובי יותר. אני רואה את מדוקס האמיתי.
״היי, רולנד. נכון?״ היליה שואל ומזדקף. חברו של מדוקס צועד לעברנו. הוא מחייך להיליה ומהנהן. ״אכן, אני רולנד. האחד שאין שני לו.״ אני ממהרת לקום, שוכחת את החתול שעל רגליי. הוא בתגובה מיילל לעברי בכעס וצועד לעבר אדונו.
״היכן מדוקס?״ אני שואלת את רולנד. אני מביטה בו בספק כשהוא משיב, ״הוא... הוא היה צריך לעשות משהו חשוב.״ משהו בעיניו האפורות מעיד על כך שהוא בעצמו לא יודע מה מדוקס עושה. ״הוא כבר יגיע, הוד מעלתך.״ הוא מסכם.
אני מהנהנת ומביטה אל הכיוון שרולנד הגיח ממנו. מצפה לראות את מדוקס.
״אז, נסיכה.״ רולנד אומר, מאלץ אותי לפנות אליו ולהביט בו.
״כן?״ אני שואלת בהרמת גבה. רולנד מחייך חיוך פרוע, ״איך זה מרגיש לברוח מהדוד שלך?״ אני מביטה בו בהפתעה, מופתעת מהישירות שלו. ומופתעת מכמות המידע שיש בידו. בוודאי מדוקס סיפר לו הכל. אני נושכת את שפתי הפנימית בהשיח הדעת. כבר מההתחלה הבנתי שרולנד הוא בחור שונה. הבחור הזה מלא בתעוזה ובשמחת חיים מדבקת. זה נדמה שאין בו פחד כלל. ואולי כולם כיום כאלו? הרי לא פגשתי הרבה אנשים בחיי. חיוך מתגנב לפניי, הוא מזכיר לי את מריאן. כשהוא מרים גבה, אני מבינה שאני צריכה לענות על שאלתו. אני מכחכחת בגרוני, ״ובכן, בכנות?״ אני שואלת והוא מהנהן, ״תמיד כנות, נסיכה.״ אני מהנהנת, נשענת על הקיר שניצב מול רולנד, ״אז, בכנות, אני לא מעכלת כמעט שום דבר שקרה. אני לא מעכלת את זה שברחתי מהארמון, את זה שאני חופשייה, ואת זה שאני צריכה למצוא חרב שכבר שנים איש לא ראה.״ רולנד ממצמץ בעיניו, הוא נראה מופתע מעט. כאילו הוא לא ציפה שבאמת אשתף אותו ברגשותיי. אני מושכת בכתפיי, חייך מתגנב לפניי, ״ביקשת את תשובתי הכנה, ואני נתתי לך אותה.״
הוא מחייך, ״כמובן, כמובן.״ הוא מושך בכתפיו, ״למרבה הפלא, יש בך משהו אמיץ. אני שמח לדעת שהנסיכה שלנו היא אמיצה ויפה כל כך.״ הוא אומר את המילים כבדרך אגב, כאילו הן לא בעלות משקל רב. כאילו אין להן שום השפעה. אך עליי הן משפיעות. והן גורמות ללחיי לבעור ולעיניי לעקצץ ברצון עז לפרוץ בבכי. אני מחייכת לעברו, ״אתה אדם טוב, רולנד.״ הוא מחייך ומושך בכתפיו, ״אני יודע.״ אני מופתעת מתשובתו, צחוק רך בוקע מגרוני. אני מתחילה לחבב את הבחור הזה.
״מה מצחיק כל כך? אתה מספר לה בדיחות על חשבוני, אדון רולנד?״ אני שומעת את קולו של מדוקס ומסתובבת. חיוך בלתי נשלט נמרח על פניי כשאני רואה אותו צועד לעברנו. ״מדוקס, איפה - ״ המשפט נקטע בפי כשאני רואה את שקי הזהב שנמצאים בידו.
״מאיפה השגת את הזהב הזה?״ רולנד שואל את השאלה שאני בדיוק עמדתי לשאול. קולו מעיד על כך שגם הוא מופתע. מדובר פה בזהב רב. וזה מוזר, כי למדוקס אין אפילו קורת גג מעל ראשו. ולמרות שניסיתי להכחיש את זה, הוא כנראה גונב את האוכל שהוא אוכל ואת בקבוקי היין שהוא ורולנד שותים כמעט כל יום. אז מאיפה הוא השיג כסף רב כל כך? אני פוערת את עיניי. יכול להיות שזה מה שהוא עשה כל הזמן הזה? יכול להיות שהוא גנב אותו? אני מניחה את ידיי על פי, חוסמת את האנקה הפתאומית שבוקעת מגרוני.
״מה המבט הזה, נסיכה?״ מדוקס שואל, בקולו יש משהו שאיני מצליחה לזהות. ״לא גנבתי אותו, בניגוד למה שאת חושבת.״ כשאני מבינה שאני עדיין מביטה בו בתדהמה, אני ממהרת להתעשת. אני מנסה להישמע אמינה, אך נכשלת, ״א-אני לא חושבת שג-גנבת אותו, מדוקס.״ קולי יוצא מקוטע ולא אמין. מדוקס מחייך לעברי את החצי חיוך המזלזל שלו. הוא מושך בכתפיו. ״טוב, את צודקת. אני גונב בדרך כלל. אבל לא הפעם. ואת לא חייבת להאמין לי, נסיכה.״ למרות שקולו נשמע קליל, הוא לא נראה כך. משהו בעיניו נסדק. ואני מנסה להתעלם מתחושת הכאב שהמבט שלו מקנה לי. אני זוקפת את כתפיי, ״כפי שאמרת, אני לא חייבת להאמין.״ הוא מהנהן ופונה ללכת ממני, מפנה לי את גבו. מדבר עם היליה ורולנד על עד כמה הזהב חשוב ועד כמה הוא יועיל לנו במסע הזה. אני מביטה בגבו, יכול להיות שהתגובה שלי הייתה מוגזמת מעט. אבל מדוקס הצטייר לי כבר מהרגע הראשון בתור הנסיך המושלם. נער חלומותיי. והנסיך המושלם לא גונב, לא משקר, ולא מדבר לבחורה כאילו היא שווה לערימת קש. אני נאנחת, זו הפעם הראשונה מאז שפגשתי אותו שאני מפקפקת בו. ואני חייבת להודות, שהתחושה הזו פשוט נוראית. ולכן אני קוברת אותה עמוק בתוכי. מסרבת לתת לדמותו המושלמת של מדוקס להיפגע בתודעתי. אני מחייכת אל גבו. ולמרות שהוא לא שומע אותי, אני אומרת בקול בטוח, ״אני מאמינה לך, מדוקס. בכל ליבי.״

אקסקליברWhere stories live. Discover now