נקודת מבט קאי
"לכמה זמן אתם נוסעים?" הבטתי בהנרי וליז בתקווה שהתשובה לא תיהיה גרועה.
"קאי, אל תסתכל עלינו בעיניים כאלה גדולות" ליז נאנחה. מילמלתי 'סליחה' קטנה, אך מספיק כדי שהיא תשמע.
התיישבתי על הספה והסתכלתי ארוכות על ליז והנרי מרימים את המזוודות שלהם ותכוננים לצאת.
"אל תדאגו בנים, נחזור עוד שבוע, נסו לסבול אחד את השני" הנרי פשוט חייך לנו ויצא לכיוון המכונית.
חשתי שרון נשען על הקיר שקרוב לדלת, ידיו משולבות ופניו היו ריקות מהבעה.
מידי פעם הרגשתי את עיניו נחות עליי וגורמות לי לצמרמורת. "לפני שאנחנו יוצאים, תדעו שיש מספיק אוכל, אז אין צורך לצאת ליער, אלא אם כן קאי תרצה לשתות ואל תריבו"
רונלד פשוט המשיך להביט בליז בעיניים ריקות ופתח את פיו לראשונה "אני לא מאמין שלא תיהיו פה שאהפוך לבן 18"
ליז ניגשה אליו בצעדים קטנים וליטפה את הלחי שלו. "אני מצטערת, אבל יכול להיות שזה הצעד הנכון לכולנו שנתפוס מרחק, אפילו שזה לשבוע, אנחנו נחזור עם פיצוי שתאהב"
ליז המשיכה ללטף גם את שיערו, רון לקח נשימה עמוקה "אם לא תביאו לי אומגה צייטנית, אז אין מקום למתנה אחרת"
ליז פערה את עיניה מהמשפט שיצא מפיו ולא הגיבה יותר מזה. קמתי לעבר ליז לחיבוק אחרון לפני שהיא והנרי נוסעים. רונלד כבר עלה לחדרו.
"אני מודיעה לך מראש קאי, כשגיל 18 מגיע אצל אנשי זאב, זה לא רגיל. אז אל תיקח את דבריו ללב." אני לא יודע את כוונתה כל כך אבל במילא לא מוכן שאגש אליו, אני יודע שזה נורא דרמטי 'הפרידה' הזאת.
אבל זו פעם ראשונה שהרני וליז עוזבים לשבוע ופעם ראשונה שלי לבד בבית... ופעם ראשונה עם רון באותו בית... לבד.
נפרדתי מליז והרני בנפנוף להתראות וראיתי את המכונית לאט לאט נעלמת באופק. החלטתי ללכת לכיוון חדרי, פסעתי בשקט בין המדרגות עד לכיוון חדרי.
------------------
נשכבתי על מיטתי והבטתי דרך החלון, חום השמש חימם את גופי, גרם להרגשה נעימה, פניי התחממו גם כן, הרגשתי את עיניי נעשות כבדות ונסגרות בעצמן. הרגשתי את חיוכי מההרגשה החמימה של קרני השמש. שקעתי אל החלום.
יער גדול ואינסופי, עצום וירוק, ציוץ הציפורים נשמע בתוך השקט הרגוע הזה, ריח של אביב באויר, כפות רגליי היו יחפות והרגשתי את הדשא בין אצבעותיי, טיילתי בין העצים. יפה פה. 'אתה חייב להיזהר' לחישה נשמעה מכוונת אל אוזני, חיפשתי בעיניי מאיפה היא באה, המשכתי ללכת, הרגשתי את הטל ברגליי. 'אתה יותר חזק ממה שנדמה לך' הלחישה התחזקה, חיפשתי סביבי בצמרות העצים את הקול. הרגשתי נגיעה בכתפי, הסתובבתי לגלות ילד קטן עם שיער חום ועיניים צהובות סגולות, חיוך קטן היה על שפתיו. הבנתי שזה אני. הלם היכה בי והתקעשתי לשאול ולבסוף שאלתי 'מה אתה עושה פה?' חיוכו ירד מפניו והוא פתח את פיו ואמר בקול קטן 'אתה צריך להביט סביבך ולראות את המציאות כמה שהיא שונה ממה שאתה חושב, אתה שונה, זה לא באמת אתה'. היער התכהה, צמרות העצים נעלמו והשאירו את העצים הגבוהים עירומים מעלים. הבטתי באני הקטן, דם ירד מפניו ועיניו השחירו.
פקחתי את עיניי, צמרמורת עברה בגופי, הרגשתי כאב ראש מכה בי, התיישבתי באיטיות על קצה המיטה.
לא ידעתי שיחזירו לי הסיוטים, חשבתי שסיימתי איתם. נאנחתי בהוצאת אויר מהירה, כן אני מיואש, אולי אני דרמטי, אבל זה מתסכל.
יכול להיות שאני מהחלום צודק. אבל אין לי איך לגלות דברים. לפחות לא עכשיו. הרגשתי כובד על ראשי, עיניי הסתחררו והסתנוורו, מיהרתי לקום מהמיטה, הרגשתי חוסר אוויר בראותיי שמחפשות אותו.
התנשפתי בכבדות כאילו רצתי אחר החיים, התקשתי להזיז את רגליי, הפסיעות נעשו כבדות מפעם לפעם, השתדלתי להחזיק את עיניי פקוחות.
ללא הצלחה הם נעצמו לאט לאט, הרגשתי את גופי מתנגש ברצפה, ניסיתי להישאר מחובר למציאות, אבל נכנסתי לבועה חשוכה.
------------------
פקחתי את עיניי באיטיות. עם נשימה עמוקה דרך אפי, מתקשה להשים לב היכן אני בגלל מחשבות מרובות.
הבטתי סביבי בניסיון להבין, הבנתי שאני בחדרי, ראיתי את רון לצידי, הבעת פניו לא ניתנת לקריאה, הרגשתי שהבטתי בו ארוכות ועדיין לא הבנתי מדוע הוא לצידי?
ניסיתי להתרומם מהמיטה, לפני שהצלחתי לעשות את הצעד, ידו של רון עצרה בעדי.
"עדיף שתשאר לשכב במיטה" פניו נשארו אדישות כל עוד הן יכולות, אך קולו שידר משהו אחר.
לא יכולתי לפצוח את פי ולהגיד את הדבר הנכון. פחדתי לשאול את השאלה הנכונה. לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה, פתחתי את פי "מ-מה ק-קרה?"
אחזתי בשמיכה שכיסתה אותי בין אגרופי, מחכה לתשובה.
"התעלפת" ידיו היו משולבות על חזהו ואמר בפשטות. איך זה קרה? למה? זה בכלל הגיוני שערפד יתעלף?
"אתה בטוח שאתה ערפד?" רון שאל כאילו שמע את שאלתי שהייתה בראשי. הנהנתי במהירות, ראיתי אותו עושה צעדים איטיים לעבר מיטתי.
מבטו לא ירד ממני. המשכתי להחזיק בידי את השמיכה, שכיסתה אותו מכפות רגליי ועד צווארי, כאילו שימשה למגן נגד כדורים.
הוא עלה על המיטה וזחל לעברי באיטיות, המתח הרג אותי. ההלם לא עזב אותי בגלל הקרבה הפתאומית. חום גופו הקרין החוצה אליי.
הרגשתי את ליבי על 200 לא מוכן לעזור. פניו של רון היו קרובות לשלי, ידעתי שהסמקתי, מתאים לי בשלב הזה.
חיוך צדדי נשלף מפניו, כך גם עיניו חייכו. "תמיד הרחת ככה?" לפתע שאל אותי. "מ-מה?"
"שאלתי, אם תמיד הרחת ככה? כמו קינמון ושוקולד"
סורי על הפרק הגרוע 😓😪
YOU ARE READING
Stay Away From Me (BxB)
Roman pour Adolescentsאחרי כל השנים האלה, שנים של התעללות נפשית, סוף סוף קיבלו אותי.. ההייתי שמח שזה קרה, כנראה שתקווה השתלמה בסוף, שסוף סוף מישהו יקח אותי למקום אחר והכל יראה באור אחר. ואז זה נהרס.. הרסתי את היחסים שלי איתו ועכשיו הוא לא מדבר איתי, הוא יותר חשוב לי מכל...
