House Of Freaking Cards

2

בדיוק כשטאהיונג סיים לחשוב, הרופא יצא מהחדר. לדבריו, לא יקח לג'ימין זמן רב להחלים, וכמובן לא לשכוח את המשחה פעמיים ביום.

"אני אטפל בו, אתה יכול ללכת" ג'ונגקוק הורה יותר מאשר הציע.
"מה?" המשרת חשב שהוא לא שמע טוב, אין אף אחד לידם והרופא בדיוק הלך, אז כנראה שהוא מדבר אליו.
"אני אטפל בו, אתה משוחרר" ג'ונגקוק חזר על דבריו בשינוי קטן. לא לא, בעצם לא קטן, זה שינוי משמעותי, גדול, ענק!

טאהיונג לא מרגיש מה מתחולל סביבו, הוא רק הולך, בלי לדעת לאן, הרגליים שלו צועדות בלי שירגיש בכלל.
הראש שלו עסוק במחשבות על ג'ונגקוק, שחוץ מלהיות האדון שלו, הוא גם היה האדם שאהב והחזיר לו אהבה, האדם שדאג לו לכל מה שהיה צריך למרות שלא היה חייב לו כלום. אותו אדם שליטף אותו ברכות כששכב עייף אחרי שנתן את גופו לאהבה וכששאל אותו אם הוא משוחרר כדי להמשיך במטלותיו, ענה לו שהוא לעולם אינו משוחרר ממנו, שהוא שלו.
החיוך הנוסטלגי נמחק מפניו, רק הדמעות המשיכו לזלוג על לחייו, חמות וגדולות.
מי שלך עכשיו, ג'ונגקוק? בגלל מי אתה משאיר אותי ככה?
טאהיונג ניגב את עיניו ונזכר להסתכל סביב, הבר נגלה לעיניו במלוא חוסר תפארתו, עשרות משקאות מסודרים על מדפי עץ שהיו נראים ישנים כדי לשוות למקום מראה כבד. בערך כעשרים כוסות היו מונחות על הבר שהיה משיש שחור ופסים אלכסוניים ולא מסורטטים בצבע זהב עיטרו אותו. ארבע מנורות השתלשלו מהתקרה והאירו באור חיוור את שטח הבר, בשאר המקום היו מפוזרות בתקרה או בקירות נורות חלשות. טאהיונג לא אהב את המקום הזה, הוא אהב לבן, חדשני, מאיר. לא היה לו שום סיבה לתרץ לעצמו למה הגיע דווקא לכאן, זה הבר שהיה מחזיר ממנו את ג'ונגקוק בלילות שהיה משתכר יותר מידי, זה לא קרה הרבה פעמים, לפחות לא מאז שטאהיונג נכנס להיות משרת.

"את מי אנחנו רואים כאן" הקול שפנה אליו היה עליז במיוחד. הוא הפנה את ראשו לעבר האדם שפנה אליו, אם בכלל מישהו פנה אליו.
"היי" הוא השתדל לחייך לאדם שנעץ בו מבט, בוחן אותו בנימוס. שיער שחור, פנים שזופות ועיניים שחורות יוקדות. החליפה שלו נראית יקרה מאוד וטאהיונג שוב תהה על האנשים שמעיזים להוריד בגדים יקרים כל כך על הכסא, רק כדי לזכות בעוד קצת משב אוויר קריר.
"אז אתה לא מכיר אותי" הזר התיישב לידו והזמין משקה בהרמת יד, חולצתו הלבנה בהקה באור החיוור וטאהיונג שם לב שהוא בוהה בידו המורמת של האיש. יד בצבע מוקה בהיר וורידים עבים נגלים מהיכן שמסתיימת החולצה ומקשטים את ידו כמו זר פרחים בתוך קנקן מעוצב. "אתה לא צריך להכיר אותי כי אני מכיר אותך," אמר הזר, "ודבר אחד חשוב שאני יודע זה שאתה מעולם לא ישבת פה" היד של הזר כבר היתה מונחת חזרה על הבר ועיניו השחורות הביטו בו.
צודק.
"ומי אתה שתדע את זה עלי?" טאהיונג כבר לא בחן אותו, הוא היה נראה יותר כאילו מחכה לרגע שהארחי פרחי המוזר יעוף מלידו.
"חבר"
"של מי?"
"של חבר"
אוקי, התשובה הזאת לגמרי עלתה לו על הסבלנות והוא קם במטרה ללכת, ממילא אין לו מושג איך הגיע לשם. יד תפסה את זרועו והוא הסתובב עם מבט מבולבל ומעט חרד.
"לאן אתה הולך?" הזר אמר בקול שקט ורך בזמן שהתבונן בעיניו, כאילו חוקר כל פרט ופרט בהן שמא זאת הפעם האחרונה שיוכל לעשות זאת.
"תעזוב אותי" טאהיונג הרגיש את ליבו מתחיל להלום. למה הוא הגיע דווקא לכאן? וממתי יש מטרידנים בשעה כה מוקדמת?
"אני חבר של קים סאוקג'ין, חבר של ג'ונגקוק" הזר אמר כשנתן לידו של טאהיונג להשמט מאחיזתו.
חבר של חבר. אוקי, הכל מובן.
"אז אתה מכיר את ג'ונגקוק" קבע לבסוף יותר מאשר שאל.
"מסתבר" הזר גילגל את עיניו, פעם ראשונה מתחילת השיחה שהוא מגלה אדישות, "ואני מכיר אותך מאז הפעם הראשונה שהגעת לפה"
טאהיונג משך בכתפיו, הוא עדיין לא הבין מה האדם הזה רוצה ממנו. ואז זה היכה בו. "רגע, אז.. הוא שלח אותך?" הוא התרחק מספר צעדים במהירות ולמול מבטו התוהה של בעל השיער השחור, הוא הסתובב ופתח בריצה. יופי, אז ג'ונגקוק שולח אנשים לשמור עליו שלא יברח, כאילו שהוא באמת חשב לברוח. הדמעות חיכו לצאת מעיניו, אבל זה לא היה הזמן כשכל מטרתו כעת היא לברוח מהזר שהתגלה כמרגל.