House Of Freaking Cards

1

טאהיונג נאנח כששמע את הגניחות מהחדר הסמוך, נראה שהפעם האדון שלו תפס נער, אפילו ילד. הגניחות נשמעו כמעט צפצפניות ורק כשהילד צרח פתאום הוא הבחין בצרידות הקלה שיש בקולו, נשמע עדיין קטן.
טאהיונג החליט לישון בחדר הארעי שהאדון הביא לו למקרים כאלה, זאת אומרת, מקרים שהוא לא יצליח לישון מהרעש כי האדון יהיה בסערת רגשות שתגרום לו לא להתחשב באדם שמתחתיו.
ואז טאהיונג יצטרך לטפל בו בבוקר.

הוא נאנח. השקט שרר עכשיו בחדר הכמעט ריק מחפצים אישיים. הוא לא אהב להגיע לפה, הכרית בדרך כלל היתה נרטבת מדמעותיו והוא לא הצליח לישון מהסיבה ההפוכה, שהיה יותר מידי שקט והמחשבות שלו היו מרוכזות במה מתחולל בחדרו של אדונו. לבסוף נרדם, מנסה להתעודד מהיחס שיקבל מחר כפיצוי על הלילה.

הבוקר התחיל כמו עוד בוקר שגרתי מהאלה שאינם שגרתיים. רק משהו אחד לא שגרתי הימם אותו, הוא עמד בכניסה לחדר של אדונו וראה לא פחות ולא יותר, את הגבר השרירי רוכן מעל משהו קטנטן שנראה כמו גופה מתה ו.. מנשק אותו! ממתי הוא מנשק את מי שנמצא במיטה שלו חוץ ממנו? טאהיונג הרגיש מסוחרר, הוא כמעט נפל לאחור בהליכה ונתקע בדלת שנסגרה מאחוריו מקודם, הדלת שמפרידה בין חדרו הקבוע לחדר של אדונו-אהובו. הרעש שנוצר מהחיכוך הפתאומי הבהיל את גוש השרירים, כך הבין טאהיונג.
"אתה כבר כאן" הוא שמע את הקול המוכר והתייצב.
"כן, כבר מאוחר" ענה, משתלט על עצמו ומצליח לחייך בלי רטט, אף לא קטן.

הגוף הערום של אדונו נגלה מולו כשהלך מהר, משתדל לא להביט בו, מנסה להעלם כמה שיותר מהר בחדר האמבטיה, למרות שיש אחת פתוחה בחדרו. הוא מנסה להתעלם ממנו וזה ברור, אבל טאהיונג עיוור מידי ומגרש את המחשבה הזאת במהירות. תחושת גועל וקנאה מעורבבים עם קיא שאיים להפלט ממנו סחררו אותו והוא התקדם בצעדים כבדים אל עבר המיטה, מגלה את הפרצוף של מי שגרם לו את כל זה. פנים רכות, כמו של תינוק, נגלו מולו, לפני שמימש את המחשבה לסטור לו, ידו נשלחה בקלילות וליטפה את הלחי הרכה, שמנמנה, ששייכת לפנים יפות כל כך, מהפנטות.
כששמע את זרם המים מהאמבטיה נכבה, הוא הבין שהתעכב מידי וכבר צריך לסדר את הבחור, או יותר הגיוני לומר, ילד, ולהעיף אותו מהבית כמה שיותר מהר.

"אתה יכול לקלח אותו פה" שוב הקול המוכר, שקט יותר מאי פעם. טאהיונג לא מבין מה קורה, ממתי האדון מרשה לקלח מישהו במקלחת שלו?
הוא הינהן כשהביט בגבר המפותח שיצא מהמקלחת והחזיר את מבטו אל פני התינוק, מנער קלות את כתפו, כאילו מפחד שישבר תחת מגעו.
"קוראים לו ג'ימין" שוב הקול המוכר, האהוב, ששייך למי שלא שוכח לנשק אותו כל בוקר, פעם חפוז מחוסר זמן, ופעם ביתר תשוקה, אבל אף פעם לא שוכח.
רק שהיום.. היום נראה יום בילתי שיגרתי באמת, גם לא שיגרתי כמו הימים הלא שיגרתיים.
"ותתן לו משהו לאכול" טאהיונג הרים מבט נדהם אל ג'ונגקוק, הוא שמע נכון? המבט שג'ונגקוק החזיר לו לא העיד על דבר, מבט סתמי שהוא אוהב ללבוש בכוונה כשטאהיונג נואש אליו. טאהיונג החזיר לו מבט ארסי ומעוצבן שרק גרם לו לצחקק את הצחוק היפה שלו.
התנודות במיטה משכו את תשומת ליבו של המשרת מהאדון היהיר אל המסכן הקטן שנראה שעומד לבכות כל רגע, פניו מבולבלות והוא מסתכל על טאהיונג במבט מבועת.
"אז אתה לא מת" טאהיונג מלגלג, מילותיו מופנות לאדונו.
"קים טאהיונג, להזכירך אני מזיין, לא הורג" ג'ונגקוק התקרב אליו וליבו עצר, הוא רק היה צריך לחכות, הנה, הוא מגיע לנשק אותו!
אבל ג'ונגקוק נעצר לידו ומבטו היה מושפל למטה אל פני התינוק, "זה טאהיונג, המשרת שלי" ג'ונגקוק טפח על כתפו של טאהיונג, "והוא ידאג לך למה שאתה צריך ויחזיר אותך הביתה-"
"לא!" הצעקה החרישה את שניהם, פני התינוק הסתכל עליהם במבט מעורר אימה, עיניו קרועות לרווחה כאילו ראה שד.
"אל תגיד לי שאתה רוצה להשאר פה" טאהיונג גילגל את עיניו בלגלוג וכשהקטן לא ענה הוא הרצין, "אתה באמת רוצה להשאר פה?" אין תגובה. "נראה לי שהוא נכנס להלם" טאהיונג קימץ את גבותיו ונראה מודאג.
"מה עושים במצב כזה?" ג'ונגקוק הסתכל עליו ונראה שהוא נרתע.
"קודם כל, להזמין רופא" הוא אמר בטון גוער, "ודבר שני, לחשוב פעם הבאה אם לקחת ילד למיטה שלך!" הטון שלו עלה לכמעט צעקה וג'ונגקוק גילגל את עיניו. "תראה אותו" טאהיונג המשיך בנאום התוכחה, "הוא בקושי-"
"כשתסיים תקרא לי אני לבינתיים אתקשר לרופא לפני שהוא ימות מהצעקות שלך" ג'ונגקוק אמר ויצא מהחדר.
עכשיו טאהיונג נשאר עם הפני תינוק הזה לבד.
"בוא נקלח אותך" הוא חייך אליו חיוך קטן, מתלהב מהמחשבה לאמץ לעצמו את דמות המושיע. אך ללא הצלחה, ג'ימין רק הביט בו ללא ניע וגרם לו לדאוג יותר, "אתה רוצה לומר לי מה אתה מרגיש?" הוא ניסה בדרך אחרת אבל רק קצה פיו הרוטט של הקטן החזיר לו תשובה. הוא הושיב אותו, וליטף אותו כשראה עד כמה הוא מתאפק לא לצווח מכאב.
"אני לא יכול לזוז" טאהיונג שמע פתאום קול צפצפני ואחריו נשימות קטנות שמאותתות על בכי שעומד להתפרץ. הוא מיד כיסה את האחר בחיבוק וליטף את גבו. השקט חזר לאט לאט והרעידות הבוכיות נפסקו.

הרופא הגיע כשטאהיונג ניסה לשדל את ג'ימין שיאכל, הוא כבר היה מקולח, לבוש בבגדים ראויים וישב על המיטה כשגבו נשען על כר ענקי שטאהיונג הניח מאחוריו.
ג'ונגקוק וטאהיונג יצאו מהיציאה שהובילה אל הלובי של החדר, ג'ונגקוק התיישב על הספה האדומה וכשטאהיונג לא הראה נכונות לשבת הוא סימן לו שאפשר.

"מאיפה הבאת אותו?" טאהיונג פתח אחרי דקות נצחיות של שקט.
"מהבר, מה אני נראה לך חוטף ילדים?"
"אני שמח שאתה מבין שהוא רק ילד"
"תזהר" הקול של ג'ונגקוק נשמע מאיים, טאהיונג לא היה צריך את החוש השישי כדי להבין זאת, "הוא בכלל בן עשרים ושלוש"
"עשרים ושלוש?!" טאהיונג פער עיניים, "אלוהים, הוא נראה יותר קטן משנינו!"
ג'ונגקוק משך בכתפו, "והוא היה בתול" הוא אמר, אינו יודע למה היה נחוץ להוסיף את העובדה הזאת.
טאהיונג נשען על מסעד הספה ונענע בראשו בתבוסה, "אתה רשע לפעמים"
"אני רשע תמיד" ג'ונגקוק ענה בשקט אבל עיניו הביעו משהו לא מוכר שגרם לטאהיונג להתבלבל ולאומץ שלו לצנוח, "ואל תשכח מי האדון פה"
טאהיונג מעולם לא שכח, עם כמה שהוא הרגיש בנוח לגעור באדונו, ולמרות היחסים החביבים ביניהם, ג'ונגקוק עדיין גרם לו להרגיש נשלט, בין אם זה היה במיטה שהוא לא נתן לו להיות הטופ למרות גילו, ובין אם זה היה בעבודות שביקש ממנו לבצע.

טאהיונג הרגיש שהוא מבחין במשהו, משהו שהעיוורון ששם על שיקול דעתו בנוגע לג'ונגקוק לא הצליח לסמא אותו, הוא הרגיש עכשיו זונה.