House Of Freaking Cards

8

באלגן כמעט חסר תקנה קידם את פניו של המשרת כשנכנס לחדר אדונו. הוא הביט בשברי הזכוכית שנוזל צהוב התייבש סביבן וחלקן הפך לשחור, אחר כך עיניו עברו למיטה שהמצעים השתחררו ממנה והתקמטו. גם הריח שהגיע לאפו הגביר את סלידתו מהמראה.

ג'ונגקוק נכנס לחדר ונעמד מאחוריו.
"מה זה?" טאהיונג שאל נדהם, בקולו זרוע זעזוע עמוק.
"לא הרשתי לאף אחד ליגוע בחדר." החזיר האדון תשובה תמימה.
בכל זמן אחר היה המשרת סונט באדונו מילת גנאי, אבל עכשיו הוא רק אמר: "אני אסדר פה."

שלא תיטעו חלילה, טאהיונג לא נולד עם תכונה של רדיפה לסדר וניקיון בעצמותיו, אבל כשהיה מדובר בניקיון של אדונו הוא תמיד היה עושה את הטוב ביותר.

האדון התיישב על המיטה, שילב את רגליו והביט במעשיו של משרתו. אש קטנה החלה לרצד בליבו, והשקט, שאמור היה להיות מביך, כלל לא הפריע לו. הוא נתן לעצמו להנות ברגע שאילו היה בעבר הוא היה נורמלי והגיוני, אבל עכשיו, העבר ההוא נראה רחוק בכמה שנים למרות לא היה יותר מכמה ימים. לא היתה לו דרך להסביר אבל הוא ידע שזה לא יקרה עוד שוב.
"התגעגעתי אליך." הוא חצי אמר חצי לחש, והרים גבה לטאהיונג שעמד מולו וריחרח בגדים.
"של מי אלה?" טאהיונג התכוון לקבוצת הבגדים שנאספה באגרופו המלבין מקשיחות. "הילד הזה היה פה שוב?"
ג'ונגקוק יחל שהאדמה תבלע אותו, וכמה שיותר מהר ככה יותר טוב. "זה לא כמו שזה נראה" ניסה להרגיע את אהובו שרק חזר.
"אתה יודע בכלל איך זה נראה?" המשרת השיב מיד, "זה נראה שהקטן הזה-"
"ג'ימין." ג'ונגקוק קטע אותו כשלא יכל יותר לשמוע את הכינוי שהצמיד לו.
"אז שיהיה, ג'ימין. הג'ימין המזדיין שלך היה כאן ומה שקרה פה לא היה תמים בכלל!" הוא סיים את המשפט בטון גבוה, העצבים ביעבעו בו והעלו את הדם לפניו. ג'ונגקוק נלחם עם עצמו לא לאטום אוזניים, פעולה שתגרום למשרת לצאת מכליו לגמרי.
"אני שואל, זה עדיין לא מה שזה נראה?"
ג'ונגקוק נדם. "אני לא יודע אפילו למה חזרתי לכאן, מה מצאתי פה, איך התגעגעתי אליך בכלל?!" הוא צרח את נשמתו והאדון לא הצליח לעצור את עצמו.
"קים פאקינג טאהיונג!" הוא שאג, גורם לקטן לרעוד בבהלה. זהו קול של אסון. "מה אני צריך לעשות כדי להזכיר לך מי האדון פה?" ג'ונגקוק קם ונעמד מול המשרת המפוחד כל כך קרוב עד שהרגיש את נשימותיו על פניו. "אתה לא ממושמע." הקול שלו הפך ללחישה שהרעידה את הקטן. טאהיונג אהב את הקול האפל הזה, את הצרידות הבהירה ואת החום ששטף אותו באותו רגע. אבל, הוא גם פחד. כל הרגשות גרמו לאש לפרוץ בליבו ולא לתת מקום לסנטימטרים ספורים להשאר ביניהם. שפתיו כמעט בלעו את שפתיו של האדון שלא נשאר בשקט והזיז גם את שפתיו ומעודד את חוסר הציפיה של שניהם.

"למה עשינו את זה?" טאהיונג שאל כששניהם שכבו עירומים ומתנשפים.
לג'ונגקוק לקח זמן לענות, "כי שנינו רצינו את זה." אמר בפשטות והתכוון לקום אך נעצר כשהשני משך בידו.
"ולמה רצינו את זה?" הקטן המשיך לשאול והאדון הפך לחסר סבלנות.
"כי אנחנו אוהבים אחד את השני."
טאהיונג נאנח ושיחרר את אהובו המעצבן שקם במהירות לכיוון המקלחת.
"את האמת, שאני מרגיש עכשיו כמו בובת סקס." ג'ונגקוק עצר כששמע את דבריו, גבו מופנה למיטה שעליה שוכב האחר. "אני רגיל שאתה מחבק אותי אחרי שאנחנו... מזדיינים." טאהיונג הוציא את המילה האחרונה כמעט בלחישה. הוא רצה להקיא מהמחשבה עליה.
"תמיד נהגת לתקן אותי שאנחנו עושים אהבה, ולא- ציטוט מקים טאהיונג: מזדיינים להנאתנו." ג'ונגקוק הסתובב אליו בזמן שדיבר, מבטו מעיד על בילבול אך בו זמנית מביע האשמה.
"כפיים לג'ון ג'ונגקוק!" הוא מחא כפיים בסרקזם. "זאת הסיבה שאני מרגיש כמו בובת-"
"מתי תפסיק עם הבילבולי שכל שלך?" האדון, עם הבעת מיאוס על פניו, התקרב למיטה היכן שטאהיונג שכב.
טאהיונג התישב באיטיות כשעיניו של השני לא משות ממנו. "סליחה, אדוני." לחש בראש מושפל, הוא רק רוצה שכל הסצינה הזאת תסתיים והוא יחזור לטירה של המוזר שתמיד מחייך. קרי, הוסוק.

•

סביב שולחן ארוך ישבו עשרה אנשים, כולם לבושים בחליפות ופניהםנרציניות.
דלת נפתחה ולתוך החדר נכנס האדם המדובר עליו דנו, האדון ג'אנג הוסוק, הבעלים של טירת ג'אנג. הוא התיישב ברוב רשמיות בראש השולחן וסקר את יושביו באצבעות שלובות.

"לפי מה שהסקנו," פתח השני משמאלו של האדון, מנכ"ל האחוזה, "מתנקש חדר דרך הכניסה האחורית לאחוזה והתכוון לפגוע באדון שהתארגן לשנתו באותו הזמן. נראה שדבר מה השתבש לו בדרך, ולכן, הרימון שהיה אמור לשים קץ לחייו של אדוני, עף למקום אחר שהיה לא אחר ממרתף היינות, ופיצוץ החביות נשמע כמו משהו חזק יותר, אך זה לא היה מעבר לכך. אנו משערים היכן המתנקש עמד כיוון שהגנן מספר שהפרחים נרמסו היכן שעבר." כל המבטים עברו לגנן הזקן שחייך ולחייו הכחושות סמקו. הוסוק לא הבין למה הוא נמצא סביב השולחן וזה גרם לו כמעט להבליח חיוך למראהו הרישמי, שכלל לא תאם לו.
"אנחנו נגביר את השמירה באחוזה כולה, ועל אדוני בפרט." הוסוק הינהן וקם, ובלי לומר דבר יצא מהחדר.
הם לא מבינים, הם לא מבינים כלום. הוא כבר יודע מי עשה את זה, הרי ג'ונגקוק תמיד ידע שהוא שם עין על משרתו, טאהיונג.

הוסוק מצא את עצמו יושב בטרקלין טירת ג'ון. הוא לגם מספל חרסינה מעוצב והביט סביב עד שאדון האחוזה יגיע. לא היו לו מילים מוכנות, אך משהו בתוכו הכריח אותו להיות שם.

ילד קטן הציץ על מקום ישיבתו של הוסוק, וכשהלה שם לב, הוא סקר אותו בלי להסתיר את מידת התעניינותו הרבה.
"ה-האדון לא כאן?" הקול הדקיק נשמע מאוכזב בזמן שצעד מספר צעדים לתוך החדר.
"מי אתה?" הוסוק שאל, מתפלא על גובהו העצום של הילד עד שהבין שזה בדיוק ההיפך. מה עושה פה נער?
"מי אתה?" הנער החזיר אליו את אותה שאלה בהטעמה ושילב את ידיו בעודו צועד ומתיישב על הכורסא ממולו, "אתה חבר שלו?"
"כן, אבל תענה לי על השא-"
"שכבת איתו פעם?"
הוסוק השתנק, מאיפה הנמוך הזה הגיע לעזאזל?!
"אתה לא נראה הסטייל שלו," הבלונדיני המשיך, "הוא מעדיף בחורים יפים, כמוני למשל, אבל, גם אתה יכול לנסות."
"ג'ימין." שני הראשים הופנו באחת אל הדובר שעמד בפתח. "לא זכור לי שקיבלת רשות להגיע לכאן." אמר אדון האחוזה עם מבט מצמית לעבר הנער.
"חיפשתי אותך." הקטן שירבב שפתיים.
כשהוסוק הביט בפניו של חברו, הוא יכל לראות שהבעת פניו הקשוחה אינה אלא משחק. הנער הקטן לא פחד ליגוע באדון, והאדון אפילו לא העיר לו על כך. ג'ון ג'נגקוק..
לסתו של האדון ג'אנג התקשחה. נראה, הוא חשב, שליבו של חברו נגנב.