House Of Freaking Cards

5

"איפה היית?"
"תפסיק! אמרתי לך שאני הולך לבר" הקטן צעק ודמעות נקוו בעיניו השבריריות.
האדון סקר אותו בזמן שהעביר את ידו הגדולה בשיערו, "אמרת לי שאתה הולך לבר, חה!" חיכה את הקטן ונשך את שפתו באיטיות, מנסה להעביר את הכעס שלו עד הרגע שהשפה תיפול חופשיה וכמעט לבנה מעוצמת הנשיכה. הכעס לא שוכך, להיפך, הוא מתעצם. הוא התקדם אל טאהיונג ונעמד מולו, מוציא סיגריה ומדליק אותה בלי התחשבות, "למה עזבת אותי כשהייתי חולה?" הוא שאף מהסיגריה והטה את ראשו כדי לנשוף את העשן.

טאהיונג לא אמר מילה, הוא ידע מה הולך לקרות עכשיו. שום התנצלות לא תתקבל.

                               •

תה מהביל הוגש מולו. הוא רכן ונשף על המשקה כמו ילד קטן, מביט בגלים הקטנים שנוצרים ובסופו של דבר משתטחים. המחשבות שלו קפצו מהמקומות שביקר היום אל הבר, ומשם הדרך היתה קצרה להזכר בילדון, השרירי משום מה, טאהיונג. בשונה מכל הפעמים, הפנים שלו לא זרחו מאושר כשחשב עליו, למרות שדיבר איתו סוף סוף, אחרי הרבה זמן שרק צפה בו, זכה לשמוע את הקול הקטן מכוון אליו. טוב, אולי לא בפעם הראשונה, אבל הדאגה גברה על השמחה, המראה של הקטן נגרר למכונית היה עדיין טרי במוחו, גורם ללב שלו להתכווץ כמו אותם פעמים שהתכווץ מאהבה.

"אה.. ברוך הבא" הגדול נרתע לרגע כשהביט באורח הלא קרוא אך מאוד רצוי. "אתה יכול להכנס" הוא החווה בידו אל הטרקלין, כאשר שם לב שהם עומדים זמן רב מידי אחד מול השני.
"לא ידעתי שאתה זה שפותח את הדלתות בטירה שלך" טאהיונג אמר וסקר אותו בשעשוע, או שמא, היה זה זלזול.
הוסוק הניד ראשו הצידה למשהו בילתי מחייב, לרגע עלתה בו מחשבה לומר לקטן השרירי, שכששמע את התאור על האורח שהגיע המילה נימוסים ברחה מהלקסיקון העולמי. המחזה הלא שגרתי של האדון רץ רק בישביל אדם זר, גרם להרבה עיניים של פחותי השררה בטירה להנעץ בו בתהייה.
"לא ידעתי שלקים טאהיונג העדין יכולות להיות עיניים כה אדומות וכואבות" הגדול הגיב בהתחכמות אך הדאגה לא נמלטה מקולו, "ספר לי מה קרה"
טאהיונג זע באי נוחות, הוא הרגיש כאילו נחשף מהר מידי, תוהה למה באמת הגיע דווקא לכאן.

"אין לך תשובה?" השרירי הניד בראשו למשרת שהניח ספל מים מהודר מול הקטן שמלמל תודה חפוזה ומבויישת.
"אולי הרגשת שאתה רוצה להיות פה?" הוא רכן קדימה עם חיוך מעושה על פניו וכששום תשובה לא הגיע, הוא נשען לאחור ונאנח.

"אמרת שאני תמיד מוזמן לבוא" הקטן החליט לענות אחרי רגעים של שקט מורגש.
הוסוק נשען קדימה על ברכיו, מראה עניין בדברים, "דיברתי על הבר" צל צחוק שהשני כלל לא שם לב עבר בעיניו.
"אה.." תשובה יחידה נשמעה, בודדה וכאובה משהו. "אתה צריך לומר שגם לכאן אני מוזמן" הקטן שירבב שפתיים.
"למה?"
"כי.." הוא התלבט מעט, "ככה זה, בגלל הנימוס"
"מה זה?"
"שמעת על המילה נימוס?"
"לא" הצחוק כבר סומן על פניו של השרירני בקווים ברורים, אך שוב, נעלמים מעיני האחר שהסיט מבט לכל עבר.
"אתה כן שמעת" הקטן הישיר לבסוף מבט.
"אוקי, נכון, אבל היא ברחה לי ברגע שהגעת" האדון הטה את ראשו והצחוק על פניו הפך לחיוך עצוב. גוש עלה בגרונו והוא רצה להוציא את זה במילים כה רבות, האש שרפה את ליבו והוא כמעט נאנק בקול והסגיר את עצמו. לא אכפת לו משום דבר, רק שהקטן ישאר לידו, אפילו במרחק הזה, הענקי הזה.
"אה?" טאהיונג ראה זאת בתור חוצפה ורצה להתקומם על שמזלזלים בו, אבל החליט שבמצב שלו הוא צריך לשמור על יחסים נעימים.
"בה"
"תפסיק!"
"בסדר" הגדול ציחקק בניצחון כמו ילד וקם ממקומו, "זה לא נראה שאתה מתכוון ללכת"
"יש לך קליטה מהירה"
"אתה חוצפן"
"באמת יש לך קליטה מהירה"
"מה אתה רוצה?" הגדול הרצין, מחליט להיות ישיר.
"אין לי איפה לישון"
צריך טובות. "עכשיו הכל מובן" הוסוק אמר בהטעמה ורכן מעל הכורסא של השני, מרגיש את החשמל שעובר ביניהם ונבהל, אבל כלל לא מבטא זאת על פניו כשהוא צוחק ומתיישר, מרגיש רחוק יותר אבל פחות חושש, "בסדר, תישן כאן"

                              •

ג'ימין נכנס לחדר בהיסוס, כפות ידיו אוחזות אחת בשניה ועיניו מושפלות לרצפה.
"הרם את ראשך, בייבי גירל" שמע את קולו הבהיר אך, צרוד, של מי שהתברר כ'האדון'. הוא התכווץ ועיניו החלו להתרוצץ לכל עבר, לבסוף הרים את ראשו ונעץ את עיניו באדון שישב על קצה המיטה והביט בו בזחיחות, כאילו נהנה לראות אותו בתוסכולו.
"אני לא ילדה" צייץ ושירבב את שפתיו בכעס כשהגוף מולו החל להתנודד מרוב צחוק.
"אתה סוג של הרסת לי את החיים" הגדול אמר והפסיק לצחוק בבת אחת, מבטו על הקטן נראה כעת מאיים, אבל משהו בו גם כאוב. ג'ימין לקח פסיעה חוששת לאחור והבלבול על פניו היה ברור כשהצחוק חזר לפניו של האחר.
"אתה כל כך מפחד ממני?" הקול שלו מרוסק מכאב, "אני אדם איום, אבל אין לך מה לפחד, אני לא מתעסק בדרך כלל עם בחורות כי הן נקשרות מהר מידי"
"אני לא בחורה!" הפעם הקול של ג'ימין היה גבוה והחלטתי יותר, הוא חשב שזה ממש חוצפה להעליב אותו ככה והוא בכלל לא נראה בחורה.
"בוא" ג'ונגקוק לחש, נושך את שפתו כשהקטן מתלבט אבל בסוף מתקרב אליו. "אתה כל כך מתוק" הוא מחייך ומפסק את רגליו כדי לקרב אליו את ג'ימין, ידיו הגדולות אוחזות במותניים קטנות.
ג'ימין הביט למטה אל העיניים השחורות, בצל הצחוק שבהן, בתשוקה ובכאב שהן מביעות, הוא הרגיש שהוא נופל לתוכן. פתאום האחיזה של האחר בו הפכה למשמעותית יותר ולא רק מבעיטה, מין חום התפשט בו והחדר נעשה חנוק יותר, אך למרות זאת הוא רצה להשאר בתוך האוויר הדחוק שנוצר בין שניהם. הד נשמע בתוך אוזניו, שואל אם הוא בסדר. הוא הינהן ונשך את שפתו, מרגיש את מבטו הדאוג של האחר כמו מחטים שנשלחים על ליבו.
הגדול נעמד והניח את ידו על מיצחו של הקטן כשהוא עוצם את עיניו במחשבה וניסיון להבין מה צריך להרגיש. לג'ימין זה היה יותר מידי, הוא התרומם על קצות אצבעותיו וחיבר את שפתיו על אלו של האחר, מרגיש את ההלם הראשוני ואז את ההתנתקות המבוהלת.
"מה אתה עושה?" ג'ונגקוק שאל ונראה כועס, ג'ימין לא הבין למה, האם הוא לא מרגיש את התשוקה הזאת? הוא היחיד שמשהו לא מוסבר בלב שלו דוחק בו להרגיש את האחר כמה שיותר?
"אני לא בחורה" הוא צייץ וקימט את מיצחו כשהשני פרץ בצחוק.
"את זה ראיתי כבר בלילה הראשון שהיית פה" ג'ונגקוק אמר אחרי שנרגע קמעה.
ג'ימין הפך לחסר סבלנות, "למה קראת לי?" שאל ושילב את ידיו בהתרסה שכמעט הולידה פרץ צחוק מחודש אצל השני מהמתיקות שלו. אולם, משהו היה חסר.
"אדוני" השרירי אמר בקשיחות ולמראה מבטו התוהה של הקטן הוא הוסיף, "כשאתה מסיים משפט שבו אתה פונה אלי, אתה מוסיף 'אדוני', מובן? עכשיו בוא נחזור על זה, כשאתה מסיים משפט שבו אתה פונה אלי אתה מוסיף:"
"אדוני" ג'ימין דיקלם בזמן שתהה איך האש בליבו דעכה.
ג'ונגקוק המשיך, "וכשאתה רוצה לדבר או לרכל עלי, או כשפשוט אתה רוצה להזכיר אותי במשפט, אתה אומר?" הוא החווה בידו שהקטן ישמיע את התשובה הרצויה.
"אדוני"
האדון חייך מרוצה, "עכשיו תשאל"
"למה קראת לי, אדוני?" ג'ימין חזר על השאלה וניסה להדחיק את הקוצר רוח שלא ישמע מול מיסטר 'אדוני'.
"כי רציתי לגעור בך על שהרסת לי את החיים" התשובה נשמעה, והקטן לא ידע עד כמה היא מאיימת.