House Of Freaking Cards

4

כשטאהיונג הגיע, ג'ונגקוק הבין שהוא מצא את המנוחה.
טאהיונג היה אי שקט בלב ים סוער, הוא היה השמש שמפלחת קרניים בין עננים ביום חורף קר, טאהיונג היה הכל.
הטוב שבו, ששכן עמוק מתחת להררי אשפה וחטאים, היה יוצא לקראתו רק ממחשבה עליו. וזו הסיבה שהוא אהב את הבחור הקטן, זה שלמד להתעלם מהרוע שבו במקום ללמוד אותו ממנו, והשתמש בטוב שבו להראות לאחר שגם הוא טוב.

אבל המאורעות האחרונים גורמים לג'ונגקוק לנטות לדעה האחרת, לחשוב שוב עד כמה רע הוא, עד כמה הלב שלו שחור ומאובק מההסגר ששם על עצמו. קשה לו לנשום, אחרי שלוש שנים שהרגיש כאילו הבריא, שהרגיש את הלב שלו אדום ורענן, הוא שוב מרגיש את אותה הרגשה מעיקה באיבר האמצעי הנוטה לשמאל שמתחת למפתח הלב. כל זה בגלל האהבה? האהבה שאמורה לאחות פצעים.. פותחת אותם? הרצון והתשוקה שלו לדאוג לפני תינוק השברירי, כמעט עולים ומנצחים. אבל אז פניו התמימות של טאהיונג עולות בדמיונו, כל הפעמים שהיה לצידו, איך יוכל לבגוד בו כך?
הוא כמעט צוחק מהדרמטיות של עצמו, מרגיש שטני יותר מרגע לרגע. דווקא זה גורם לו להרגיש כל כך שפל? כאילו שהוא לא עשה שום מעשה רע והצרות הגדולות שלו מסתכמות בחשקים ליותר מאדם אחד.
אבל כן, זה מה שגורם לו להרגיש שוב את הלב שלו מתפנצ'ר ומתנפח בניסיון להעיף את האבק שחונק.

המים שמושפרצים על פניו, והעלים המדגדגים מתחת לאף מגיעים בדיוק בזמן ומעירים אותו, מנתבים בראותיו דרך לאוויר נקי. האבק מתנדף מליבו וראייתו מוארת. טאהיונג רוכן מעליו ומנגב את פניו.
"סליחה, אדוני, הייתי צריך לפעול במהירות כשהתעלפת."
התעלפתי, מוחו המעורפל של ג'ונגקוק מעכל את הדברים מאיטיות מהמצופה, ולכן, הוא לא שומע כשטאהיונג מודיע על כך שהוא עוזב את האחוזה למספר שעות.

כשהאדון מתעורר בפעם השניה, הפעם מתרדמת ארוכה כשנות אור מלאה בחלומות ססגוניים כאלה ופחות, הוא מתיישב על המיטה ומביט במגש שלצידה. השמיים כחולים כהים, כמעט שחורים בחלון מאחוריו, ומספר כוכבים מנסים להאיר אותם בכישלון. הוא לוגם מהספל, מיץ תפוזים סחוט כפי שהוא אוהב, לא, זה מתוק מידי. הוא אוכל באיטיות וחושב מה קרה למשרתו שאינו זוכר את מספר כפיות הסוכר המדויק שאדונו אוהב במשקה.

המשרת שנכנס קד כשרואה שאדונו עירני לחלוטין עם קמט של כעס מעורב בדאגה שזור על מיצחו. ג'ונגקוק לוגם פעם נוספת מהספל ויורק את המיץ הצהוב בזעם.

"היכן המשרת קים טאהיונג?" הוא שואל בקול ארסי ועיניים מצומצמות לכדי פס דק ומאיים.
המשרת המבוהל מזיז את אישוניו לכל עבר כשמבין שכלתה אליו הרעה, "ה-הוא.. א-אדוני! ה.. המשרת-"
"אתה רוצה את הלשון שלך עד שתזדקן?" האדון מאיים וחסר סבלנות יותר מאי פעם. המשרת מהנהן בפחד. "אז אם אתה רוצה אותה בפה ולא ביד, כדאי שתתחיל לדבר רהוט!"
המשרת מהנהן שוב, "משרתך קים הודיע לנו לדאוג לאדון בזמן שהוא יוצא להתאווררות קצרה" המשרת עבר את הסיכון וכעת הוא מגורש בניפנוף יד מהחדר.
קים טאהיונג, חשב הגבר השרירי וצמצם את עיניו לעבר נקודה מסויימת, דוחף ברגלו את העגלה עם מגש האוכל ולא מעיף מבט, אפילו לא קטן, כשקול ניפוץ נשמע מאחוריו.