יש סודות שלא מגלים...

פרק 2

חודש לפני

נקודת מבט של קארן:

קמתי בבוקר בהרגשה שזה בוקר יפייפה, האור של השמש בלט מהחלון ויכולתי לשמוע את הציפורנים מצייצות להן. אתמול הלכתי לישון מוקדם ולכן אני לא עייפה כל כך.
קמתי מהמיטה בעודי עושה מאט מתיחות של עייפות והלכתי לעבר השירותים כדי לצחצח שניים.
השעה הייתה שש בבוקר וחיוך יצא מפי, אני צריכה להיות בעבודה בשמונה בבוקר , לכן יש לי זמן פנוי.
התקלחתי במים חמים ונעימים והתלבשתי, הכנתי לעצמי לשתות נס והלכתי לעבר החדר של אחי על מנת להעיר אותו.  למרות שקשה להעיר אותו הצלחתי לגרום לו לפקוח את עיניו.
"קום" דרשתי ממנו עם דחיפה, אבל רק לאחר עשרה כאלה הוא קם מהמיטה והתיישב בה.
הסברתי לו שאני יוצאת לעבודה ושכם אם הוא לא עובד היום, יש לו לנקות את הדירה הזאת.
אחרי עשרים דקות של ויכוח על למה הוא לא מנקה, ועל זה שלא משלמים לו לנקות, הוא הבטיח לנקות את הבית להגעתי בערב.
לאח שלי קוראים אורנלנד, ואנחנו גרים לבד כבר תקופה מאוד ערוכה.
מאז שאני ואורנלנד ילדים כל הזמן עברנו ממשפחות אומנה כל משפחת אומנה שלקחה אותנו ונולד להם ילד משלהם החזירו אותנו לבית האומנה ובכל למדנו להסתדר לבד ולא לסמוך מהר על אנשים
אבל זה גם מה שגרם לנו לסמוך אחד על השני הכי טוב שאפשר, לא הייתי אומרת שאני סומכת על מישהו אחר יותר מאשר על אח שלי בעולם כולו.
אורלנד בן עשרים ותשע הוא עובד במפעל הייטק בעיר הזאת, העבודה הזאת היא לא החלום הכי גדול שלו.
אבל מספיקה לנו לחיות את החיים האלה.
אני עובדת בבית חולים החשוב ביותר במדינת הזאת, בית החולים ״ג׳ורד״.
זה אומר שמלא מטופלים כל יום מגיעים עם בעיות שונות וחדשות.  מלא ניתוחים שאני עושה על מנת להציל חיים, לצערי אני גם צריכה מתמודדת עם המוות.
לא הייתי אומרת שהחוויה הזאת היא אחת מהיפות שחוויתי במשך כל חיי.

יצאתי מהבית משאירה אותו לבד עם הבית שהוא אמור לנקות.
והתחלתי את דרך לעבר בית החולים,וישר שהגעתי הלכתי לעבר חדר העובדים כדי להחליף בגדים לבגדי רפואה הרגילים שלי.
"בוקר טוב" אמרתי עם חיוך לעבר דוקטור אברי והוא החזיר לי חיוך קטן כשיצא מהחדר, פגשתי עוד כמה רופאים מוכרים ואמרתי גם להם ברכת בוקר טוב.
ואז בין הרופאים שרצים ממקום למקום ראיתי את עינבל. שהגעתי לפה לראשונה, עינבל הייתה נראת הכי נורמלית והכי נחמדה, ובגלל זה היום היא חברה מאוד טוב שלי. למעשה היא לא החברה הכי טובה שלי, החברה הכי טובה שלי היא בעצם חבר הכי טוב.
קוראים לו נמרוד.
החבר הכי טוב שלי מכיתה א׳, וכל התיכון והצבא היינו ביחד גם הלכנו ביחד ללמוד רפואה, ככה שיש לנו גם הרבה דברים במשותף.
הוא גם רופא באותה מחלקה כמו שלי, והוא פחות טיפוס של בוקר כך שלמעשה הוא עובד לרוב במשמרות לילה אז הייתי חייבת להכיר חברים חדשים שיהיו איתי, כדי שלא יהיה לבד.
״מה קורה?״ שאלתי אותה עם חיוך וחיבקתי אותה ״בסדר״ ענתה עם חיוך שהוציא ממנה שתי גומות.
״מה קרה?״ שאלתי בסקרנות מהחיוך הקורן שלה והרמתי אליה גבה, עינבל התקרבה אלי ולחשה באוזני ״יש לי היום דייט״ עם ציחקוק קטן בסוף, הטון שבה אמרה את המשפט הצחיק אותי, ואיך שהיא התרגשה בצורת ממש ילדותית עוד יותר.
אבל התרגשות נפסקה מהר יותר מהרגיל בגלל שקראו לנו למטופל הראשון שלנו להיום.
בדרך עינבל סיפרה לי שיש לנו אדם בן שלוש וחמש שנפל על עצם הזנב תוך כדי היותו בעבודה שלו.
אז טיפלנו בו במשך כשעה וחצי עם אצבע על הדופק, ואחריו עוד מטופל ועוד מטופל.
ורק אחרי המטופל השלישי יצאנו אני ו עינבל להפסקה.
"מה בא לך?" שאלה אותי תוך כדי שהתיישבתי באחת השולחנות בקפיטריה פה.
"טוסט" עניתי אחרי מספר שניות של חשיבה זריזה "כבר מגיע" ענתה בלחישה והלכה כדי לבקש את ההזמנה שלנו. אני סיימתי לאכול את הטוסט שלי ועינבל את הסלט הרגיל שלה פה.
רק אחרי עשרים דקות חזרנו למשמרת שלנו.
הפעם נכנסו למטופל שאמר שיש לו כאבי ראש עם סחרחורת חזקות וכל אלה מלוות עם בחילות.
הבחנו שזו כנראה 'מחלת ים' אבל ליתר בטחון לקחנו לו בדיקת דם, הרי אנחנו לא רוצות לקחת סיכונים.
"אני הולכת לקחת את התוצאות, סבבה?" עינבל אמרה בעודה צועדת לעבר הדלת על מנת לצאת כשמבטה עלי. שלחתי לעברה הניהון חוסכת במילים והיא מיהרה לפתוח את הדלת ולהיעלם לה במסדרון.
הזזתי חלק משערי מאחורי האוזן שלי והיססתי האם לשאול אותו את השאלה הרלוונטית, לאן הוא שט?
עברתי את מבטי אליו ופתחתי את הפה ״אתה מרגיש יותר טוב..? ולאן שטטה?״ לסוף שאלתי מתוך סקרנות. ״תודה ששאלת אבל עכשיו אני מרגיש יותר טוב ממקודם" ענה עם חיוך והינהנתי.
"אני שמחה" אמרתי מחזירה לו חיוך קטן, והורדתי את מבטי מביטה בריצפה.
"שטטי 20 ק״מ כדי לפגוש אותך״ הוסיף גורם למבטי לעבור במהירות חזרה אליו, הבטתי בעיניו שהחלו לזהור בגוון עיניו הירוק, מצמצתי מהר כדי לוודא שאני לא הוזה.
הלכתי מספר צעדים אחורה מתרחקת ממנו בפחד.

והוא אמר אין לך מה לפחד אני לא יפגע בך רצתי משם וסיפרתי את זה לעינבל.
חזרנו לחדר כדי לבדוק מה איתו וראינו אותו יושן ענבל שאלה אותי ״את בטוחה שזה מה שראית?״ אמרתי לה ״כן״ היא שאלה ״אכלת משהו שתית משהו שונה לאחרונה?״ ואמרתי לה ״עם את לא מאמינה לי על תאמיני את לא צריכה לעשות כאילו את נחמדה״ והלכתי לחדר הרופאים ואז ענבל באה ואמרה ״אני מצטערת אבל את יודעת איך זה נשמע את באמת בטוחה שזה מה שראית״ ואמרתי לה ״לא יודעת כנראה סתם דמיינתי...״
סיימתי את המשמרת והתקדמתי לבית ושמתי לב שמישהו עוקב אחרי ואז אמרתי לעצמי טוב קארן את נהיית חרדתית תרגעי הגעתי לבית פתחתי את הדלת וראיתי את כל הבית מבולגן ונראה כאילו פרצו עליו צעקתי ״אורנלנד אורנלנד״ ולא היה אף אחד בבית נכנסתי לראות עם יש מישהו בחדרים ואז פתאום שמעתי תריקת דלת...