יש סודות שלא מגלים...

פרק 11

נשארתי לשבת מול המסך השחור של הטלפון והדמעות לא הפסיקו לצאת והמחשבות לא הפסיקו לרוץ במוחי והמחשבה העיקרית מה לעשות...?
ישבתי במיטה בוכה ולא יכולה לעצור. צליל של הודעה נשמע מהטלפון שלי לא היה לי כוח לענות לאף אחד אבל פתאום נזכרתי שאדוארד צריך לשלוח לי כתובת, מהר פתחתי את הטלפון וההודעה הייתה מאדוארד "מחר בשעה 20:00 מאחורי בית הקפה שליד הפארק הראשי של העיר, תבואי לבד!" לא עניתי להודעה רק ניסיתי לחשוב מה לעשות, אני לא יכולה לסכן את ענבל אם יקרה לה משהו אני לא אוכל לחיות עם עצמי, אני חייבת ללכת לבד ולא לסכן אותה.
לקחתי מזוודה ושמתי בה בגדים בשביל שאורנלנד לא יחשוד. כתבתי בעבודה שאני לוקחת חופש ושכבתי על המיטה. השעה הייתה 5 בבוקר כבר הייתי ממש עייפה אבל לא הצלחתי להירדם ישבתי ככה עד שש בבוקר ואז שמעתי את אורנלנד קם החבאתי את המזוודה שהוא לא יראה אותה וישאל שאלות ועשיתי את עצמי ישנה עד ששמעתי את הדלת נתרקת וידעתי שהוא הלך לעבודה. קמתי מהמיטה והלכתי להתקלח כדי לנסות להעיר את עצמי מהעייפות שלי, סיימתי את המקלחת והתארגנתי המקלחת עזרה לעייפות אבל לא עזרה לי להרגיע את המחשבות, הסתובבתי בבית לראות אם לקחת משהו איתי ניכנסתי למחסן שלנו וראיתי את המכתב שעדיין לא פתחתנו המכתב שההורים שלנו הביאו לנו ביום שהם עזבו אותנו החלטתי לקחת אותו ושמתי אותו בכיס שלי ידעתי שאורנלנד לא יבחין שהוא נעלם והוא בטח לא יפתח אותו.  המשך פרק 11:
הלכתי לכיוון היציאה ופתאום עניי נתקעו על התמונה שלי של אורנלנד ונמרוד ודמעה זלגה מעני ללא שליטה. לקחתי את התמונה הוצאתי אותה מהמסגרת קיפלתי אותה והחבאתי אותה בנעל שלי. יצאתי מהבית שהלב שלי לא הפסיק לפעום במהרה ומחשבות על כולם רצו בראשי עד שהגעתי למקום המפגש וחשבתי מתי הם יבואו. ישבתי שם במשך 10 דקות שלפתע החל רעש של רשרוש מהשיחים מבטי הופנה לשם ופתאום ראיתי את אדוארד בא ואיתו ענבל שהייתה קשורה ועניה מכונות ופיה סגור עם דבק, ישר קמתי בפחד ומבט של שנאה היה על אדוארד "היי וואו הרבה זמן לא נפגשנו, הגיע הזמן את לא חושבת" אמר ונפלט צחוק מפיו "שחרר אותה" אמרתי מבלי להזיז את מבטי הכועס ממנו "קודם את תבואי איתי אחרי זה נשחרר אותה זה ההסכם" "שחרר אותה" צעקתי בכל כוחי "לא אני ולא היא באות איתך לשום מקום" צעקתי בכעס "חבל מאוד" הוא אמר שפניו הראו מבט רצחני מבטו הועבר לענבל, הוא כיוון את ידו עלייה והרצפה מתחתיה החלה להיקפא ולאט לאט זה התחיל לעלות על גופה ורגליה החלו להיקפא, היא ניסתה לצעוק ונפלה אחורה אך רגליה נשארו קפואים לריצפה "שהקרח יגיע ללב שלה הוא יפסים לפאום והיא תמות את רוצה לחשוב על זה שוב?" הוא אמר והדמעות איימו לצאת מעני, אך לא הסכמתי להן ידעתי שאסור לי להראות חולשה, אני צריכה להיות חזקה ולהראות שאני חזקה "אז מה את בוחרת?" אדוארד אמר "טוב אני אבוא איתך, רק בבקשה תשחרר אותה היא לא קשורה לזה" אדוארד הזיז את היד ושבר את הקרח שהגיעה כבר לברכיים שלה ושחרר אותה מהחבלים. רצתי אליה לבדוק עם היא בסדר ורגליה היו קרות והיא הייתה מעולפת "היא לא יכולה ללכת עכשיו אבל תוך כמה שעות הרגליים שלה יחזרו לעצמן והיא תקום" עכשיו בואי הוא אמר והרים את ידו ופתח את שער כמו שהוא פתח אצלי בבית "קדימה" הוא אמר בכעס התחלתי ללכת לתוך השער כאשר אדוארד אחרי ומחשבות רצו בראשי לאן אני הולכת? מה מחכה לי?
______________________________
סליחה שלא העלתי הרבה זמן אני בתקולה די עמוסה מחכה לראות אותכם קוראים ונהנית
תנו כוכב ותגובה🖤