הייתי בחדר של אורנלנד ושמעתי תריקת דלת חזקה, מבטי הופנה לדלת החדר וראיתי דמות עומדת שם, אבל לא הצלחתי לראות את פניו בגלל המאט אור שהיה בחדר פתאום העניו זערו וצעקה נפלטה מפי, ורוב בהלה התרחקתי לעבר הקיר ושאלתי אותו בפחד "מה אתה רוצה ממני..?" הוא צעד לכיווני ואמרתי באימה "תעזוב או..אותי" בגמגום מהפחד הוא התקדם עוד צעד לכיווני ושאלתי "מי אתה...?", הוא ענה "את לא צריכה לפחד ממני... את חלק ממני את חלק מהשבט שלנו, השבט שלך את תיהיה שליטת הארמנים זה היעוד שלך" הוא הסתכל לכיווני עם עיניו הזוהרות.
הבטתי בו ולאחר כמה שניות שאלתי במאט בילבול "מזה ארמנים?", הוא הביט לתוך עיני ואמר "ארמנים הוא שבט קדום שנועד לשמור על האנשות. אנחנו קיבלנו מהטבע כוחות, הטבע בחר אותנו ואנחנו צריכים להשתמש בכוחות שלנו כדי להציל את האנושות מכל דבר רע שיעיים לפגוע בא" מחשבות של בלבול עברו בראשי, ובעיקר המחשבה שהוא משוגע אבל שהבטתי בעינויו ראיתי שהוא ממש האמין למה שהוא אמר.
הוא הסתכל לתוך עיני ואמר "את לא מאמינה לי נכון?.. את רוצה לראות?"
הוא שאל אותי "קארן כמה מעלות עכשיו?" "עשרים ושמונה" עניתי "נכון, אבל תגידי יכול להיות שלג בעשרים ושמונה מעלות ובתוך החדר?" הוא שאל שמבטו המתעניין הופנה עלי, הוא בוודאי צוחק. "לא.." עניתי ואז בפיתאומיות הוא ערים את ידו ומבטו היה מרוכז על הצד השני של החדר ולפתע הרצפה הפכה לקרח וירד פתיתי שלג מהגג, פני נפערו ולא האמנתי למראה עיני, איך יכול להיות שלג בתוך חדר סגור?
ראשו הופנה עלי וחיוך עלה על פניו "אנחנו הארמנים שולטים בכל היסודות של הטבע" אמר והסתובב אל הדלת "תחשבי על זה, זה מה שההורים שלך היו רוצים שתעשי. שתלכי אחרי היעוד שלך.." קמתי במהירות ורצתי אחריו צועקת "מה אתה יודע על ההורים שלי? תהנה לי!" הוא כיוון את ידו לעבר הדלת ופתאום ניהיה כמו שער בצורת אליפסה "ביי קארן" אמר וצעד לעבר השער, ולאחר שנעלם בתוכו השער נעלם כמוהו משאיר כלום מאחוריו.
נפלתי על הרצפה בבכי, כל זה באמת מבלבל האיש הזה אמר שהכיר את הורי אבל מצד שני מוציא שלג משום מקום, למה אנחנו לא יכולים לחיות בנחת?. ולפתע אורנלנד עלה לראשי ומהר קמתי מהרצפה ורצתי לכיוון התיק שלי, הוצאתי את הטלפון ממנו וחייגתי לאורנלנד שלאחר כמה שניות ענה "אורנלנד" אמרתי בהתנשפות ואבן ירדה מליבי שהצליח לענות.
"את בסדר?" הוא שאל לאחר ששמע את הנשיפות שלי "כן, סתם אני קצת לחוצה" עניתי "למה קרה משהו?" "לא הכל בסדר, איפה אתה?" שאלתי " אני עם חברים, את צריכה אותי?" שאל " לא אני בסדר, מתי אתה חוזר?" שאלתי "אני אחזור מאוחר אל תחכי לי לכי לישון" ענה "לא אני לא עייפה אני אכין לנו משהו לאכול" "טוב" ענה "אני אוהבת אותך" אמרתי לעבר הטלפון קצת בלחש "גם אני אותך" הוא ענה וניתק את השיחה .
הנחתי את הטלפון בטיק והתחלתי לנקות את הבית בתקווה שאורנלנד לא ישים לב שפרצו וגם כדי לראות עם הוא לקח משהו.
לאחר סידור רוב הבית בהבחנה שלא לקחו כלום נכנסתי לחדר האחרות שלא ניקיתי שהוא בעצם המחסן שבוא אנחנו מהכסנים דברים ישנים וכמה דברים שנשאר לנו מההורים שלנו, ארגז אחר ארגז סידרתי עד שהבחנתי שנעלמה הטבעת של אימי הטבעת שהיא הביאה לי ולאחי ביום שהם עזבו אותנו בבית האומנה, אני לא זוכרת כלום מזה כי הייתי בת שנתיים אבל אורנלנד זוכר את זה יותר טוב ממני.
למרות שאף פעם הוא לא דיבר איתי על זה כל פעם הוא היה מתחמק מזה שוב ושוב והדבר היחיד שאני יודעת הוא שאורנלנד היה בן חמש ואני בת שנתיים שההורים שלי מסרו את שנינו לאימוץ לעומתי אורנלנד זוכר כמה זכרונות מהחיים שלנו לפני בית האומנה. הדבר היחיד שאורנלנד סיפר לי הוא שבבית האומנה שהם ניפרדו מאיתנו ההורים שלנו השאירו לנו מכתב ותמונה אחת של כולנו ביחד שהינו כמו שמפחה מאושרת. את הטבעת תמיד החבאנו, לקחנו אותה לכל הבתים שאימצו אותנו ותמיד שמרנו עליה.
תמיד ההורים שאימצו אותנו רצו לאמץ רק ילד אחד או אותי או את אורנלנד אבל אני ואורנלנד אף פעם לא הסכמנו להיפרד וגם שזה תמיד היה נראה ככה בהתנהגות וברצון שלהם זה תמיד הראה שהם העדיפו אחד מאיתנו יותר אבל יש משהו משותף לכול ההורים האלה, כי כולם אותו הדבר, כשנולד להם ילד משלהם הם זרקו אותנו חזרה לבתי האומנה ופשוט ברגע אחד הם שחכו את כל הזמן הזה שהינו ביחד אפילו שלפעמים זה הגיע גם לשנים.
אף אחד לא יכול להבין את ההרגשה הזאת, ההרגשה שאתה מרגיש לבד ושאף אחד לא רוצה אותך. ואפילו ההורים שלך ויתרו אליך ושמו אותך בבית אומנה. אף בן אדם שלא עבר את זה בעצמו לא יכול להגיד שהוא מבין את ההרגשה של להיות נדחה על ידי כולם.
אבל למרות הכל אורנלנד תמיד היה חזק בשבילי גם שהיה לו ממש קשה הוא לא נישבר בשבילי הוא תמיד החזיק אותי ושמר עלי ואני זוכרת איך הוא היה מביט בי ואומר לי שלא משנה כמה משפחות אומנה נחליף אנחנו תמיד ניהיה ביחד, והוא תמיד ישמור עלי, ושבסוף הכל יהיה בסדר. והוא צדק, למרות שאין לנו משפחה חוץ מאחד את השני אנחנו למדנו, השקנו והראנו לכולם שכלום לא משנה, וגם אנחנו יכולים להצליח.
בסופו של דבר אני יודעת שאורנלנד הוא הדבר הכי חשוב לי בעולם הוא תמיד יהיה בשבילי ויעזור לי, הוא תמיד תמך בי וזה ישאר לעד, כמו שאני עושה בשבילו...
YOU ARE READING
יש סודות שלא מגלים...
Science Fictionבלילה אחד ההורים של קארן נטשו אותה ואת אחיה בבית יתומים קארן בת שנתיים ואחיה אורנלנד בן 5 הסיפור מתרחש כעבור הרבה שנים שדברים מוזרים מתחילים לקרוא קארן מגלה שהיא לא עוד סתם אישה אלה שהיא נצר לשושלת של אנשים עם דם מיוחד דם שנועד לעזור ולהציל את העולם...
