Not like everyone

פרק 1- צלקת

(למעלה זאת רוני)

"רוני קומי בבקשה לבית ספר" שמעתי את קולה של אמא שלי מהמטבח, וכמו תמיד, קולה משדר יאוש ועצב. זה קשה לי...
"אני ערה" צעקתי בחזרה ומיד אחרי זה שמעתי אותה מעירה את רועי, אחי.

אמא שלי זה הבן אדם שאני הכי מעריכה בעולם, למרות הכל היא נשארת חזקה ודואגת לי ולאחי.
המצב במשפחה שלי לא הכי טוב בגלל כל ההימורים של אבא שלי, הוא אפילו לא חושב מה יהיה התוצאות של כל ההוצאות שלו.
על אמא שלי נופל הכל.
היא קורעת את התחת בעבודה כל היום ואני עוזרת כמה שאני יכולה.
אני הולכת כמעט כל יום בערב ועושה משמרת במסעדה קרובה ושמה הוא קרולינה.

קמתי מהמיטה שלי אחרי ששמתי לב ששקעתי במחשבותי...
יצאתי מהחדר הולכת לעבר החדר שירותים והמקלחת הקטן שלנו, שטפתי את פני וצחצחתי את שיניי בקפידה, כל שן ושן.
כשסיימתי הלכתי שוב לחדרי מוציאה מהארון טייץ' שחור וחולצת בית ספר לבנה ורופפת שחושפת קצת בכתפי.

אני לא רואה שום סיבה להשקיע בלבוש שלי ליום הראשון.
ולדעתי כל יום שלא לומדים בו מיותר בשבילי, למה אני צריכה ללכת לתיכון ולהקשיב לחפירות של המורים והמנהל ולשבת ולעשות בכיתה ולא לעשות כלום בזמן שאני רואה את כל הילדים הצבועים של הכיתה צוחקים?

אתם בטח שואלים למה אני קוראת להם צבועים?
זכרונות שניסיתי לשכוח עלו למוחי.

"רוני בבקשה, תדברי איתי מה קורה לך?" היועצת בית ספר שאלה אותי, לא עניתי, פשוט המשכתי להשפיל את מבטי.
"את יכולה לסמוך עליי, מה עיניין? זה בגלל שהם צוחקים עלייך?" היא שאלה בעדינות ובשקט.
הנהנתי נמרצות והחזקתי את דמעותיי.

"נמאס לי, נמאס לי מהכל! אז מה אם אני קצת מלאה?! אני עדיין בת אדם ואין להם זכות לצחוק עליי!" צעקתי בבכי, לא יכולתי יותר להתאפק.

"אוי, מתוקה שלי, אני מבטיחה לך שאני אטפל בזה. ואת צודקת בכל מה שאת אומרת. ואני אגלה לך סוד, את התלמידה האהובה עליי פה" היא אמרה עם חיוך קטן.

אני זוכרת את התקופה הזאת כיאלו זה היה אתמול, זה היה שהייתי בכיתה ז ועברתי לבית ספר חדש עד כיתה ט שעברתי שינוי משמעותי מאוד, הפסקתי לאכול, הייתי מרעיבה את עצמי והגעתי למצב של אנורקסיה.
אחרי הרבה פגישות עם פסיכולוגים ורופאים יצאתי מזה, אך עדיין נשארה צלקת בליבי.
אני לא אשכח את התקופה הזאת בחיים, הייתי לבד. אני, נגד כולם.
וכולם ניצחו אותי.

ועכשיו? אני מעדיפה ליהיות לבד.
למדתי שעדיף לא לסמוך על אף אחד... לבד זה הכי טוב.

סיימתי להתלבש ואספתי את שיערי לקוקו מרושל.
שמתי קצת מייקאפ ומסקרה ויצאתי מהחדר והלכתי לכיוון המבטח עם תיקי.

"בוקר טוב" רועי אמר עם חיוך.
"בוקר טוב רו" אמרתי גם עם חיוך וחיבקתי אותי בעודו אוכל קורנפלקס עם חלב.
"אתה מתרגש ליום הראשון בגן חובה?" שאלתי אותו.
"כן!" הוא ענה בהתלהבות. צחקקתי ונישקתי את הלחי השמנמנה שלו. אני כל כך אוהבת אותו.
"רוני את רוצה לשתות משהו לפני שאת הולכת?" אמא שלי שאלה.
"לא, אני אצא עכשיו כדי לא לפספס את האוטובוס" אמרתי.
היא הנהנה.
"איפה אבא?" שאלתי.
"אני לא יודעת, הוא לא חזר לבית אתמול" היא ענתה מיואשת.
הנהנתי בהבנה וחיבקתי אותה.
"ביי" אמרתי לפני שיצאתי.
אמא שלי כל הזמן לוקחת את רועי כי הגן שלו קרוב לעבודה שלה.
"ביי מתוקה, תהני" היא אמרה שיצאתי.
התקדמתי במהירות לעבר התחנת אוטובוס שקרובה לביתי.
ושהגעתי ראיתי שם את האחד והיחיד, אליאור.
"שלום לך" הוא אמר בזלזול.
"שלום גם לך" אמרתי בחיוך ציני.
"מתרגשת ליום הראשון?" הוא שאל.
"יכול ליהיות שקצת, אבל עכשיו שראיתי אותך כל ההתרגשות נעלמה" עקצתי אותו.
"או, זה כאב" הוא אמר ושם את ידו על ליבו וצחק.
גלגלתי עיניים.
"אני דווקא לא מאמין שהתרגשת, את יודעת... למה לך להתרגש? אין לך חברים, את סתם תולעת ספרים" הוא אמר בצחוק מזלזל ואני הדחקתי את מילותיו כמו שאני רגילה לעשות.
"ואתה ערס צעצוע" אמרתי ועליתי לאוטובוס שהגיע במהירות.
התיישבתי במושב אחורי ושמתי את התיק במושב לצידי ככה שגם בתחנות הבאות אף אחד לא יחשוב על לשבת לידי.
אתם בטח שואלים מי זה אביאור, זה קל...

אביאור הוא הילד שהוביל את החרם עליי, אביאור הוא הזונה מסוג זכר בכיתה.
שוכב עם כל אחת.
הוא ילד מגעיל, ערס, סטוציונר מסריח!
קיצר, אני שונאת אותו.

והנה אני, עוד כמה דקות מגיעה למקום שאני הכי שונאת.
לתיכון.

23/9/2019