Not like everyone

פרק 3- אין לי כלום

(בתמונה עומרי!)

"לא הבנתי, תסבירי לי שוב" הוא אמר. כבר שלוש פעמים שאני אומרת לו מתי השעות של ההפסקות ושל ארוחת הצהרים והוא פשוט לא מבין!
"אתה סתם מנסה לעצבן אותי?" שאלתי בכעס.
"לא! אשמתי שאת לא מסבירה טוב?" הוא צחק.
גלגלתי עיניים, נמאס לי.
"תבקש ממשהו אחר שיראה לך את הבית ספר" אמרתי והסתובבתי כדי ללכת.

נמאס לי מהאנשים מהסוג שלו, תמיד אוהבים צחוק מאנשים אחרים. הוא בידיוק כמו כל השאר.
אבל השאלה שלי היא למה אני גם לא יכולה ליהיות כמו השאר? שיהיו לי חברים, חברות, חיים נורמאלים, בן זוג...
כנראה שנועדתי ליהיות ילדה בודדה, עם  חיים משעממים

"חכי, מה יש לך? קצת צחוק!" הוא תפס בידי, מונע ממני לזוז.
"אני לא אוהבת שצוחקים איתי" הזעפתי פנים.
"למה? מה יש?" הוא שאל לא מבין והפרצוף המשועשע שלו התחלף בפרצוף סקרן.
"כלו-"
"או, עומרי! למה אתה מדבר איתה? בוא אנחנו נעזור לך בהכל!" פתאום נועה הגיעה עם לורן, השפוטה הראשית וקטעה את דבריי.
נאנחתי, אני רגילה כבר לכל היחס  הזה, לא נראה לי שזה מוזיז לי.
"זה בסדר, אני מסתדר" הוא אמר בחיוך, נועה גלגלה עיניים.
"אתה בטוח? חבל עלייך, שהיא לא תאכל אותך בטעות" היא אמרה בצחוק וגם לורן הצטרפה אליה.
נאנחתי שוב, משפילה את ראשי. שוב זה?

"אמא די נמאס לי! באלי לצאת מהבית ספר הזה!" צעקתי לה בבכי.
"אני לא יכולה יותר! הם לא מפסיקים לצחוק עליי!" המשכתי.
"תרגעי יפה שלי, תרגעי" היא ניסתה להרגיע אותי, אך כלום לא עזר לבכי ההיסטרי שלי.
"את יודעת שאני יעשה הכל בשביל שתרגישי טוב, אבל להעביר אותך בית ספר אני לא יכולה... אין לנו כסף" היא אמרה בעצב.
"יש פיתרון אחר! פשוט תעשי דיאטה או משהו כזה! הם צודקים את צריכה לעשות משהו עם הגוף שלך" פתאום שמעתי את קולו של אבא שלי.
אמא שלי הסתכלה עליו בהלם, וכך גם אני. נשכתי את שפתי התחתונה יוצאת מחיבוקה של אמא שלי ורצה לחדר, ממשיכה לבכות.

"מה? היא תאכל אותי?" יובל גיחך ושאל לא מבין למה התכוונה.
לורן, אחרי זמן רב שהתעסקה בטלפון שלה, הגישה לנועה את הטלפון. נועה צחקה וסיבבה אותו לכיונינו.
"לזה אני מתכוונת" היא אמרה ולמולינו נחשפה תמונה שלי, שנמצאה בטלפון של לורן.
זאת תמונה מסוף כיתה ח שהייתי ממש מלאה. בתמונה שתי בנים, אביאור ואורי תפסו אותי כדי שלא אברח וככה יוכלו לצלם אותי.

הבטתי בתמונה בהלם, לא מאמינה למה שאני רואה.
"אני שונאת אותכן" אמרתי והסתובבתי במהירות הולכת בהליכה מהירה לעבר הכיתה.
אני זוכרת את היום הזה כיאלו זה היה אתמול, בעצם...
כל יום שעברתי בתקופה הזאת אני זוכרת, זוכרת כיאלו זה קרה אתמול...

נכנסתי לכיתה בסערה, מתיישבת בשולחן שלי ושמה את ראשי על השולחן, חוסמת את הדמעות שלי מלצאת.
אני שונאת את זה, שונאת שהזכרונות עולים לי פתאום ואני נזכרת בהכל! בא לי פשוט לקחת איזה משהו, לשתות אותו ושכל הצרות שלי יעלמו. כל הזכרונות האלו...

כולם עכשיו בפעילות, אז אני לבד בכיתה. וכנראה עומרי שראה את התמונה בטח צוחק עם נועה ולורן ומרכל עליי.

אתם מכירים את ההרגשה הזאת שאתם חושבים לעצמכם מה יש לכם כבר בחיים?
מה?
משפחה?
חברים?
כסף?
אושר?
בריאות?
שמחה?
אז כן, גם לי יוצא לחשוב על זה, כמעט כל יום, ובכל יום כזה יוצא לי לשאול מה אני עושה פה?
אני לא עושה כלום, זה העיניין.
אולי יש לי אמא תומכת, ואח הכי מתוק בעולם, אבל חוץ מהם
אין לי כלום.

                                    

ילדים חארות! אני בעד לחסל אותם!

אני אשמח שכל מי שקוראת את הסיפור ואפילו מנסה אותו שתגיב ותספר לי מה היא חושבת עליו! וגם שתצביע!
זה ממש חשוב לי❣

24/9/2019