Not like everyone

פרק 4- אבא!

(בתמונה- נועה)

סוף סוף נגמר היום הנוראי הזה. כמו תמיד מיהרתי לביתי.
אף אחד לא היה בבית, אמא בעבודה, רועי בגן, ואבא...
אני לא יודעת איפה הוא, כמו תמיד.
אם הייתי נערה נורמאלית, כנראה הייתי מנצלת את זה ועושה מסיבה, או סתם מזמינה חברים.
אבל כמה חבל... אין לי כאלו.
התקדמתי לחדרי, ושהגעתי הפשטתי מעליי את בגדיי ונשארתי רק עם החזייה והתחתון שלי.
עברתי דרך המראה כדי להוציא פיגמה, וכמו תמיד עצמתי את עיניי, כדי לא להסתכל על גופי.
יש לי אובססיה, אני פשוט לא יכולה להסתכל על עצמי במראה, אני רואה כל פרט הכי קטן ומכוער שיש בי, אפילו נקודת חן קטנה אני יכולה למצוא ולהגיד שעכשיו, אני יותר מכוערת מהרגיל.

לבשתי את הפיגמה וירדתי למבטח, פתחתי את המקרר, מסתכלת מה יש לאכול. פסטה, לא. שניצל, לא. לחמניה, לא.
הכל פה כל כך משמין, אני לא יכולה לאכול את זה.
מאז השינוי שעשיתי ועד היום הייתי אוכלת דברים כאלו, אך עכשיו... הכל חזר לי, הכל יושב בתוך המוח שלי טוב טוב. אני מרגישה שאם אני יכניס משהו משמין לפי אני יקיא אותו, אני מסתכלת במראה ופשוט רואה מפלצת שמנה.
למה זה קורה לי?

כל הזמן הייתי אומרת לעצמי שליהיות מלאה זה לא בושה, וזה לא סיבה לצחוק. כל בן אדם מלא הוא עדיין בן אדם, והוא בידיוק כמו אדם רזה, אז מה קורה עכשיו?
(הערת כותבת- אני דרך אגב באמת חושבת ככה)

סגרתי את המקרר ביאוש ובעצב, אני לא יאכל כלום וזהו.
הלכתי לסלון והתיישבתי בספה הקטנה שלנו.
צליל הודעה קטע את מחשבותיי, הוצאתי את הטלפון שלי מכיס הפיגמה נכנסת להודעה שעדי, המורה שלי שלחה לי.

שלום יקירתי איך את מרגישה? רציתי לשאול אותך אם תוכלי לנסות להתחבר לעומרי ולפתח איתו שיחות, הוא ילד חדש וזה קצת קשה להסתגל לחברה. שנינו יודעות שהרוב מכירים איתו בגלל הכדורגל אבל בכל זאת אני חושבת שלא יזיק שתנסי להתחבר אליו, הוא נראה ילד מקסים! ובכל מקרה אני די בטוחה שהספקתם לדבר כבר... שלחתי לו כבר את המספר שלך. הנה המספר שלו-
05*#**#*#*#**#*#*

קראתי את ההודעה שלה והייתי בהלם, מה היא עושה?!
הוא ממש לא ילד מקסים ואני בכלל לא רוצה להכיר או לדבר איתו! ולא עם אף אחד אחר!!
אוף!

אני מרגישה מעולה עדי, אני שמחה שבחרת בי אבל אני מעדיפה שלא להתחבר לילדים מסוגו.

כתבתי לה והוספתי בסוף סמיילי מחייך ונחמד. היא קראה את ההודעה והקלידה לאחר מכן.

מקסימה שלי, אני עושה את זה אך ורק לטובתך, אני לא יכריח אותך לדבר איתי אבל חשבתי שיהיה נחמד אם יהיה לך ידיד שתוכלי לדבר איתו ולבלות איתו. חוץ מזה אני בטוחה שתקבלי ממנו הודעה עוד מעט, הוא מאוד שמח מהרעיון.

היא כתבה לי לאחר כמה דקות.
כן בטח, שמח לדבר עם הילדה השמנה... בטח כדי לצחוק וללעוג לי. מאיפה הן השיגו את התמונה הזאת בכלל?? זה היה ממזמן!
הן יכולות לפרסם אותה, ואז באמת הלך עליי.

שלום לך

ההודעה נשלחה אליי ממספר לא מזוהה, נו באמת... עומרי.
אני לא יענה לו, נחסוך שיחה מיותרת.

עדי נתנה לי את המספר שלך, תקשיבי אני לא יודע מה יש לך איתי אבל אני באתי בסבבה והכל, את נראת ילדה נחמדה, ושקטה, אבל כנראה שטעיתי, את כנראה עוד סנובית אני צודק?

הוא שלח אחרי דקה ופערתי את עיניי. חוצפן!

תפסיק לשלוח לי הודעות וככה אני לא יחסום אותך, ואתה הסנוב היחידי פה עם יש לך אומץ להגיד לי ככה דברים!

כתבתי. אני אחת מאלו שחזקים בוואצאפ אבל באמיתי... חסרי ביטחון לגמרי.

טוב נמאס לי, באמת אין לי סיבה לשלוח לך הודעות יותר, ביי

הוא כתב והרגשתי הקלה, אני לא צריכה אותו על הראש שלי, אני לא צריכה אף אחד.
המשכתי לשבת בסלון עד שדלת הבית נפתחה, אבא שלי נכנס בה, מתנדנד, שיכור...
הוא סגר את הדלת והתקדם באיטיות לספה השניה והתיישב עליה בתנופה.

"אבא הכל בסדר?" שאלתי בשקט.
הוא לא ענה ורק המשיך להתנשם בחוזקה. קמתי בבהלה מתקדמת לכיוונו.
"מה לקחת? מה יש לך?!" שאלתי בלחץ. הוא עצם את עיניו בחוזקה ולא הגיב.
סרקתי את גופו עם עיניי ואז עיניי פגשו בבטנו, כלומר, בחולצתו, היא הייתה עם כתם, בטח הוא שפך עליה שוב יין...
"אבא תראה מה עשית..." נאנחתי ונגעתי בחולצתו, אך שהרמתי את ידיי צרחתי בבהלה שהבנתי שזה דם. הרמתי את חולצתו לכיוון מעלה רואה פצע דקיה עמוקה בבטנו. "אומייגאד! מה קרה לך!?" צעקתי בפחד ובבהלה.
דמעות התחילו לרדת מעיניי.
מה אני עושה עכשיו??

"ז..זה כלום" הוא גמגם ועצם את עיניו.
"כלום?? אבא תפתח את העיניים!" צרחתי בהיסטריה רצה לכיוון הטלפון שלי ומחייגת לאמבולנס.
אמרתי להם את הכתובת בלחץ ובבכי.
"תישאר איתי, תישאר איתי אבא!" צרחתי, שיבואו כבר!!
"חמודה, תקחי בד ותלחצי על הפצע איתו ככה שהוא לא יאבד דם" מי שדיברה איתי בטלפון אמרה, לקחתי מהר שמיכה שהייתה בסלון ושמתי אותה על הםצע בידיים רועדות.
"שמת?" היא שאלה ברוגע.
"כ...כן" אמרתי בבכי.
"יופי, האמבולנס שלנו במרחק דקה ממך, הכל יהיה בסדר" היא אמרה הנהנתי לעצמי והטלפון נפל מידי שכבר לא יכולתי להחזיק אותו.
החובשים סוף סוף הגיעו, הם העלו את אבא שלי לאלונקה והצטרפתי אליהם באמבולנס.
בכיתי כל הדרך, ובמיוחד שהגענו לבית החולים והם לקחו אותו במהירות לחדר ניתוח.

"תגידו לי מה עם אבא שלי!" צעקתי בבכי.
"נו כבר!!" המשכתי.
"חמודה, תרגעי, הוא בניתוח" הדוקטור אמר לי.
"אני רוצה לראות אותו!" בכיתי.
"אני חייב ללכת... הכל יהיה בסדר" הוא אמר ונכנס לחדר שבו נמצא אבי.
המשכתי לבכות בחוזקה, זה אבא שלי! לא אכפת לי מה הוא עשה לי, ואמר, עכשיו הכל נשכח ממוחי, אני רק רוצה שהוא יצא מזה!!

ישבתי על הספסל שליד החדר מניחה את מרפקיי על בירכיי ואת ראשי בין ידיי וממשיכה לבכות בקול.
"רוני?" שמעתי פתאום מישהו קורא בשמי, הרמתי באיטיות את ראשי.
עומרי.

                                     

כואב לי על רוני! אבל מצד שני מגיע לאבא שלה! אתן לא חושבות?? 😂

ומה בידיוק עומרי עושה בבית חולים?🤨

מי שקוראת בבקשה תגיבו ותצביעו❤

25/9/2019