(ניב בתמונה)
סוף סוף הצלצול להפסקה, הרמתי את ראשי מהשולחן, מקווה בכל ליבי שהדמעות שעד לפני עשר דקות שלא פסקו לרדת מעיניי, לא השאירו סימנים.
פזלתי לעבר עומרי שישב לידי, הוא בידיוק סגר את הספר שלו.
אני לא יודעת מה היה המניע שלו מקודם לעזור לי, זה כל כך מוזר, לא נראלי שעזרו לי פעם בחיים.
"רוני?" קולו נשמע פתאום בידיוק שבאתי לקום מהכיסא.
"מה?" שאלתי בלי להסתכל עליו אפילו, למרות שהוא גרם לכולם להפסיק לצחוק עליי, נקודת מבטי עליו לא השתנתה כלל.
"את בסדר?" הוא שאל בשקט.
אם הוא היה מכיר אותי, הוא היה יודע שאם הייתע בסדר, לא היה מצב כזה שהייתי שמה את הראש על השולחן כל השיעור ולא מקשיבה בכלל. זאת לא אני.
"כן" אמרתי קצרות, אין לי כוח עכשיו לדיבורים מיותרים.
"אוקי..." הוא נאנח, ניכר להבין מקולו שהוא לא מאמין לי, אבל מה זה אכפת לי?
"מתי נעשה את העבודה?" הוא שאל לאחר כמה שניות.
"איזה עבודה?" שאלתי לא מבינה.
"אה, לא הקשבת כנראה, יש עבודה בספרות שצריך להגיש" הוא אמר. מה?! על תחילת שנה נותנים עבודה בספרות? ועוד בזוגות?
המורים יודעים שאני שונאת לעהוד בזוגות ומעדיפה לבד!
"ולמה אני איתך?" שאלתי בישירות.
"כי המורה קבעה שזה בזוגות, קיצר, איפה נפגשים" הוא נאנח ביאוש בעקבות כל השאלות שלי.
"אני מצטערת אבל אני לא עושה עבודות בזוגות, אני הולכת לבקש מהמורה לתת לי לעשות לבד" אמרתי וקמתי מהכיסא מהר.
"רגע, רוני מה יש לך?!" הוא אמר בקול גבוהה ותפס בידי, הסתובבתי אליו, מבחינה בפרצופו הכועס והלא מבין.
"עזבי את העבודה, אני לא מבין אותך! אני מנסה להיות נחמד! את רואה! אבל את כמו בול עץ!" הוא צעק והיה אפשר לשמוע בקולו יאוש, מה הבעיה שלו??
"אמרו לי הרבה דברים, אבל בול עץ זה חדש, נחמד" גיחכתי בזלזול.
"טוב, אני גמרתי עם זה, אם תרצי לעשות את העבודה דברי איתי, אני גמרתי עם לנסות לדבר איתך" הוא אמר וקם מהכיסא גם הוא.
"יופי, זה מה שרציתי" אמרתי, השתחררתי מאחיזת ידו ובאתי לצאת מהכיתה.
"רגע!" הוא אמר פתאום, נאנחתי ביאוש והסתובבתי אליו שוב.
"א..איך אבא שלך?" הוא גמגם פתאום. מה קשור אבא שלי עכשיו??
"זה לא עיניינך" אמרתי בתקיפות.
"זה כן, תעני לי!" הוא צעק פתאום, הסתכלתי עליו בהלם.
"ה..הוא בסדר, הוא בבית" אמרתי במהירות, הוא רק הנהן באיטיות.
רציתי לשאול אותו למה הוא בידיוק חושב שזה עיניינו אבל לא רציתי להאריך את השהות פה איתו.
יצאתי מהכיתה במהירות, הולכת לכיוון החצר. נשארו לי 10 דקות להפסקה. הלכתי לדשא, והתיישבתי עליו.
דפדפתי באינסטה שלי, אין לי אינסטגרם פרטי. מה שיש לי זה זיוף.
"אפשר לשבת לידך?" שמעתי קול פתאום, הרמתי את ראשי במהירות, רואה נער, שבטוח לא מהשכבה שלי. הוא הסתכל כלפיי מטה, אליי בחיוך.
"כ...כן" מלמלתי, הוא התיישב לידי כעבור כמה שניות וחייך אליי, בגלל אי הנעימות חייכתי גם אני חיוך קטן.
YOU ARE READING
Not like everyone
Romanceמוקפא**** "נמאס לי! נמאס לי מהכל! אני לא יכולה כבר!" צעקתי בבכי ובתסכול. "רוני, הכל יהיה בסדר אני נשבע לך" הוא אמר, הוא ליטף את רגלי, מנסה להרגיע אותי, אך לא יודע שמגעו משגע אותי יותר. "אתה לא יודע כלום!" צעקתי עליו. "אולי, אבל אני יודע שאני לא יעזו...
