Not like everyone

פרק 5- להחזיק את הדמעות

(בתמונה- לורן)

"מה אתה עושה פה?" שאלתי ומיהרתי לנקות את דמעותיי.
מה הוא עושה פה?? אני לא רוצה שמישהו יראה אותי במצב שכזה בחיים, שבורה, חסרת אונים...
במיוחד לא הילד שרבתי איתו לפני כמה שעות בהודעות!
"מה קרה? למה את פה?" הוא שאל בדאגה, מתעלם משאלתי ומרים את מבטו לעבר הדלת טיפול נמרץ שישבתי לידה.
בפניו היה ניכרת דאגה, לא נראלי שמישהו אי פעם הראה לי שמץ של דאגה בכיתה.

"ז..זה כלום, מה אתה עושה פה?" ניסיתי להעביר נושא, וחסמתי מעוד דמעות לצאת, גם אם אני יגיד לו שאבא שלי בלי הכרה עכשיו ומי יודע מה מצבו שוכב בחדר הזה פה ועובר ניתוח! לא מספיק אני הילדה המבודדת והמסכנה, עכשו גם אבא שלי מסתבך עם אנשים מסוכנים, זה מה שהוא יחשוב!

"אני עברתי פה וראיתי איתך בוכה, אני בטוח שזה משהו רציני-" הוא התחיל לאמר והתיישב לידי בספסל. "את יכולה לספר לי, תסמכי עליי" הוא המשיך את משפטו והניח את ידו על רגלי מלטף אותה בעיגולים. הוזזתי את רגלי מידו במהירות וניגבתי דמעה שירדה מעיניי.
"אני לא סומכת על אף אחד"
אמרתי בביטחון אך בקול שקט, אני לא אספר לאף אחד על משפחתי בחיים, ובכללי, לא אספר כלום על עצמי. הוא נאנח ונשען על הספסל. בידו היו דפים מקופלים ויכולתי לראות את הסמל של בית החולים בראשם.
"אני יודע שזה זמן לא טוב אבל אני יכול לנחש למה את מגיבה ככה שאנשים מנסים להקרב אלייך, כיאלו את חוסמת אותם ממך" הוא התחיל להגיד, שלא ינסה לשחק לי אותה נחמד, כי אני מכירה את סוג האנשים האלו, עושים את עצמם נחמדים, ואז שהם מגלים עלייך דברים, בום! הם הורסים אותך, והכל בגלל החברה.

"אני בטוח שזה בגלל פעם נכון? הם פגעו בך, כולם, ובגלל זה את ככה, זאת התמונה נכון? זאת היית את והם היו צוחקים עלייך?" הוא שאל בשקט, כבר ממזמן שמבטי נתפס על כתם בקיר שנמצא בצד השני, ככה הוא לא ראה את הפרצוף השברירי שלי.
אני נושכת את שפתי בשביל לחסום את הדמעות ואני בטוחה שעיניי אדומות מאוד.

"חשוב לי להגיד לך שאני לא אחד כזה שמסתכל על חיצוניות, לא משנה מתי זה היה, ואני בטוח שאם היינו מכירים בתקופה הזאת הייתי עוזר לך, רציני רוני, אני מכיר אותך רק יומיים וזה כל כך כואב לראות את הפרצוף הזה שלך" הוא אמר.
"אז אל תראה אותו" אמרתי בקול הכי יציב שיכולתי לגייס, וגיחכתי במרירות, הוא לא קונה את האמונה שלי, וגם לא יקנה, לא נראלי שיהיה מישהו כזה אי פעם.
"לא התכוונ-" הוא בא להגיד אך הקול המוכר של אימי קטע אותו.
"רוני!" קולה היה מודאג ומבוהל, הודתי לה' שהיא הגיעה וככה לא אצטרך להמשיך לשמוע את עומרי, קמתי במהירות מהספסל הולכת לכיוון אימי ושהגעתי אלייה חיבקתי אותה בחוזקה קוברת את ראשי בצווארה ומניחה לדמעות לצאת.
"ששש הכל יהיה בסדר" היא לחשה וליטפה את שיערי.
"ה..הוא ח...חזר לבית כל..כולו דם" אמרתי בבכי. השתדלתי לדבר בשקט כדי שעומרי, שאולי עדיין יושב שם לא ישמע, אך לא הצלחתי. המשכתי לבכות לצווארה של אמא שלי שרק ניסתה להרגיע אותי, הרגשתי איך היא מוליכה אותי ביחד איתה ואז איך אנחנו מתיישבות על ספסל.
"רגע יפה שלי, שניה" היא לחשה והתנתקה באיטיות מחיבוקי.
ניגבתי את הדמעות אך הבכי השקט לא פסק, הרמתי את עיניי ועומרי לא היה פה יותר. נאנחתי בהקלה והסתכלתי לכיוון אמא שלי שדיברה עם האחות ויכולתי לראות את הלחץ בפניה.

"מ...מה היא אמרה?" שאלתי בשקט את אימי שחזרה לשבת לידי, לקחתי את ידה והתחלתי להתעסק באצבעותיה בלחץ.
"הוא יהיה בסדר... הדקירה לא הייתה כל כך חמורה אך היא פגעה באיברים חיוניים וזה האריך את הניתוח, עכשיו הוא מחוסר הכרה אך עבר את הניתוח ביציבות..." היא אמרה, ונשפתי בהקלה.
"רוני... את היית עדה למראה קשה... האחות המליצה לי לקחת אותך לפסיכולוג-"
"לא אמא! אני בסדר אני לא צריכה פסיכולוגית, אני פשוט קצת בהלם כבל זה יעבור, העיקר שהוא בסדר" אמרתי לא נותת לה לסיים.
"אני דואגת לך רוני, וזה לא בושה ללכת לפסיכולוגית, אני במקומך הייתי קופצת על ההזדמנות, את יכולה לדבר איתה על כל מיני דברים והיא תעזור לך, לא רק על המקרה הזה... אני חושבת שאת צריכה את זה" היא אמרה.
"אני יחשוב על זה" אמרתי לבסוף, היא הנהנה בחיוך קטן.
"אמא? את חושבת שאבא יפסיק עכשיו עם כל השטיות שלו? אחרי המקרה הזה?" שאלתי אחרי דקות שקטות במיוחד.
"אני לא יודעת רוני, אני מקווה... זה היה יכול להגמר במוות..." היא נאנחה בשקט.
אבא שלי חשוב כל כך בשביל אמא. למרות הכל.
שהייתי קטנה, לפניי שאבא שלי נכנס לכל הדברים האלו, בערך בכיתה א או ב כל הזמן הייתי מבקשת מאמא שלי שתספר לי את הסיפור הקבוע, את סיפור האהבה שלהם, של אמא ואבא שלי.
הסיפור שלהם היה כל כך יפה, כל הזמן אמרתי לעצמי שאהבה כמו שלהם, לא תיהיה בחיים!
הייתי מעריצה אותם, כל פעם שראיתי אותם מתנשקים ומתחבקים, להבדיל מילד קטן נורמאלי, לא הייתי עושה פרצוף נגעל ומעקמת פרצוף, רק חייכתי למראה החמוד כל כך שלהם...

תמיד הייתי ילדה קיטצ'ית, אהבה כל כך סרטי רומנטיקה, ותמיד עלה על פני חיוך שראיתי זוג צעיר בתחבקים, תמיד איחלתי לעצמי שאני אמצע מישהו שיהיה גם חתיך וגם רומנטי, כמו כל ילדה בערך לא? אבל כמובן שעברו השנים אמרתי לעצמי שלא אכפת לי איך הוא יראה, העיקר שיאהב אותי.
ועכשיו? אני לא חושבת בכלל שיהיה לי מישהו אי פעם.
בודדה, זה מה שאני, וזה מה שאהיה.

                                

רוני קצת פסימית יותר מידי לא חושבות?
מסכנה שלי, כואב לי עליה😞

יום טוב אהובות שלי!

26/9/2019