חיים בסרט המשך

אין לי שם לפרק

נ.מ אנבת׳
למזלם, ביום הבא לא היו צילומים- בפקודת רופא. אנבת׳ הובאה לווילה שלה ע״י נהג פרטי שתקן בשם צ׳רלי. אנבת׳ נכנסה ועשתה סיור בביתה החדש, וגם לוודא שהיא לבד. הווילה היתה די גדולה, אבל מפוארת. היה לה מטבח גדול, 3 חדרי שינה, 2 אמבטיות ושני חדרי שירותים, בריכה, מחסן, חדר ארונות וסלון. אנבת׳ נשמה לרווחה כשהבינה שהיא לבד והתיישבה על ספה גדולה בסלון, מול טלוויזיה ענקית. היא נשכבה עליה ועצמה עיניים, ונזכרה מה עשו אתמול.
באמצע היום הם קלטו ששלשום, כשרק הגיעו לעולם המקביל, היה ה 18 באוגוסט, יום ההולדת של הייזל של העולם הזה, אבל גם יום ההולדת של פרסי האמיתי. הם איחלו לו מזל טוב בווטסאפ, למרות שבעולם האמיתי היה בכלל חודש מאי. מסובך ביותר. לפי המבחנים שעשתה ירדה לה הרמה, וזה הטריף אותה, היא מצאה תרגילים שפעם היתה פותרת בדקה ועכשיו היא נתקעה עליהם. היא הרגישה שלקחו ממנה את המיומנויות ואת הזכרונות, כנראה כמו שפרסי וג׳ייסון הרגישו כשהרה חטפה אותם. הרה..... בטוח שהיא היתה מעורבת בזה איכשהו. הרה שנאה את אנבת׳ בכל ליבה, וזה היה הדדי. לא היה לאנבת׳ מושג איך הם יצאו מפה, אם בכלל. אלים מעצבנים....
״אולי אנחנו צריכים לבצע משימה כלשהי?״ חשבה לעצמה אנבת׳. ״אולי לברוח?״. אנבת׳ נאנחה. ״שחקו את המשחק״ הרמס אמר להם. אבל מתי המשחק נגמר? האלים בטח צופים בהם עכשיו, צוחקים להם, בזמן שהילדים שלהם סובלים. מעניין אם אמא שלה היתה בעד... ״אמא,״ היא אמרה בקול ״בבקשה די עם זה, זה מטריף. את לא תעשי את זה לבת שלך, נכון?״ אנבת׳ מאוד קיוותה שעכשיו אמא שלה תתגשם מולה ותגיד בטון תקיף: ״לא!״.
אבל זה לא קרה. אתנה בטוח שמעה אותה. האלים נמצאים בכל מקום, תמיד צופים... אוי... אנבת׳ קיוותה שהם לא צופים בה כשהיא במקלחת... אז זה באמת יהיה רע. למרות שהאלים מסוגלים להכל...
״אוקיי בואי נעביר נושא״ אמרה לעצמה בהחלטיות. היא רצתה להיפגש עם פרסי. היא מאוד שמחה לראות שהוא בסדר, אבל עם כל העיתונאים והאנשים מסביב הדבר האחרון שהם צריכים זה שיראו אותם ביחד... היא גם לא יכלה להזמין אותו אליה, כי לא היתה שום ערבות לכך שהבית לא מצולם 24/7 בשביל העיתונות. אנבת׳ ראתה סרטים. שלא תחשבו. אנבת׳ נכנסה לוואטסאפ. היא פתחה את הצ׳אט הפרטי עם פרסי וכתבה ״אני אוהבת אותך״. די נדוש, אה? טוב, זה הדבר היחיד שהיה ביכולתה לעשות, ופגישות חשאיות לא יועילו למצבם. ״תודה חכמולוגית, גם אני אוהב אותך. את משתעממת שם אצלך למוות, אם את כותבת לי מכתבי אהבה כאלו״ הוא הוסיף סמיילי מגחך. ״אוי מוח אצה, תסתום״ כתבה לו בחזרה. ״או, חזרנו לשגרה. מה את עושה?״ הוא כתב לה. היא עמדה לענות, כשלפתע נשמע קול דפיקה מכיוון המטבח. אנבת׳ קמה והציצה בזהירות מעבר לקיר. בחור עם מצלמה גדולה עמד שם, עם אצבע על הכפתור המצלם. ״שיט, רק זה חסר לי עכשיו״ חשבה. היא עלתה בשקט לקומה למעלה והתלבשה, בעוד הבחור ממשיך לדפוק. ״איך לעזאזל הוא הגיע לשם?״ תהתה. היא קרעה פיסת בד ירוקה משמלה מזעזעת שמצאה אצלה בארון וירדה בשקט למטה. היא ספרה ״1..2..3!״ ורצה לעבר החלון. בבת אחת היא פתחה אותו ויצאה החוצה, מפילה תוך כדי את הצלם וחוטפת לו את המצלמה מהיד. היא כיסתה את העדשה עם הבד ונעמדה בתנוחה מאיימת מול הצלם. ״הי״ חייכה אליו בחיוך ׳כאילו-נחמד׳. ״אתה מחפש משהו?״ שאלה באותו טון. ״אני...אה..״ הוא בא ללכת, אבל אנבת׳ תפסה לו את היד. ״אל תבואו לפה, בסדר? הפעם זה בנחמדות. אף אחד לא צריך אתכם פה, אוקיי?״ הוא הנהן והצביע ביד רועדת על המצלמה. ״אפשר... אה..״
״שנייה״ אנבת׳ הוציאה את כרטיס הסים של המצלמה ושמה אותו בכיס. היא נתנה את המצלמה לצלם ואמרה, ״אל תחזור לפה. אחרת יהיה לא כיף״ בטון הכי מאיים שהצליחה לגייס. הצלם הנהן בהיסוס והסתלק, כשהוא רומס את הדשא היפה שהקיף את הווילה שלה. היא התיישבה
מתנשמת על הדשא, כשהיא משעינה את ראשה על הקיר הקר. היא אמנם ניסתה להפחיד את הצלם, ונראה שזה הצליח, אבל במשך כל הזמן הזה הלב שלה דפק בכזה כוח, שהיא היתה בטוחה שהצלם שומע אותו כאילו מישהו מנגן לידו בתופים עם מגבר.

אנבת׳ שכבה על הדשא ונהנתה מהרוח הנעימה והאוויר הצח, עד ששמעה קולות מחזית הבית. היא התגנבה בזהירות מעבר לפינה. לאור המראה שראתה היא צנחה שוב על הדשא כשהיא ממלמלת בתסכול ״לא שוב, לא שוב״.
מול חזית ביתה עמדו 3 לימוזינות והמון אנשים בחליפות התקהלו בכניסה. אנבת׳ הרימה את הטלפון וצילמה ושלחה את התמונה לקבוצה בצירוף הכתובת ״מה עושים?״ וחיכתה לתשובות