חיים בסרט המשך

דיינה ליסה מירבל סקלאן

נ.מ ג׳ייסון
וואו. חתיכת יום. עכשיו ג׳ייסון יושב בבית ובוהה בקיר. די! קודם הם נופלים לעולם מקביל, אחר כך הם מגלים על עצמם דברים הזויים (ואם זה משהו שמצליח להרשים אפילו חצויים- אז זה כנראה ממש רציני), משחקים, מבלפים מחלות, ויושבים בבית בחוסר אונים בלי אפילו כיוון למה הולך לקרות ומה הולכים לעשות. בחייאת. נו, עד כמה דפוקים יכולים להיות החיים שלהם? זה בכלל לא נקרא מנוחה. בכלל לא!

ג׳ייסון הוציא מהכיס את הפתק שהשאיר להם הרמס. ״שחקו את המשחק״ - אותה שורה שוב ושוב. אפילו אין להם הוראות! הם אמורים לשחק בקוביות או משהו?
אולי הם צריכים להמשיך ולהתרגל לחיים האלה, ובסופו של דבר יוציאו אותם מכאן. אבל לא היתה להם סבלנות, ואין להם ולא תהיה! הלוואי שהכל חלום....

ג׳ייסון התעורר. הוא הסתכל מסביב. אותה וילה, אותה ספה שעליה ישב, אותם רהיטים ושום זכר לעולם האמיתי. דפיקה בדלת. ג׳ייסון קם ופתח.
מאחורי הדלת התגלתה נערה, בערך בגילו, עם פלטה בשיניים ומשקפיים עם מסגרת חומה. היא היתה גבוהה, רזה, ולבשה אוברול צבעוני. שערה, שצבעו היה בלונדיני עם פסים ירוקים, היה קלוע בצמה שנחה על כתפה.
״היי״ ג׳ייסון ניסה להיראות נחמד.
״או, היי״ הנערה חייכה.
ג׳ייסון הרים גבה.
״אממ ג'ון אדאמס, באתי מטעם ׳האגודה הרשמית של אוהדי גיבורי האולימפוס׳ ״ היא אמרה את כל השם הארוך בנשימה אחת. ״ואנחנו עושים אירוע ומסיבה שנתית של משחקי תפקידים וחידונים וכאלה, והחלטנו לארגן התרמות למימון האירוע. אולי תרצה לתרום?״ היא חייכה בתקווה.
״רגע, קודם כל, מי את?״
״דיינה ליסה מירבל סקלאן״ אמרה, ״או בקיצור, דיינה״ היא חייכה חיוך מבויש.
״אוקיי דיינה, ואת באמת אוהבת את הסדרה הזאת?״ שאל ג׳ייסון בחוסר אמון.
״כן! כל כך! הסדרה הזאת מדהימה! למרות שאני חושבת שג׳ייסון ופייפר יותר מתאימים מפייפר ופרסי, פרסי ואנבת׳ פשוט מושלמים ביחד, ופרנק והייזל היו ממש חמודים ביחד. יש שמועה שבעונה הבאה ימצאו גם לליאו זיווג, אבל זאת שמועה. רוב המעריצים במועדון שלנו משפפים אחרת וחושבים שפייפר וליאו או פרסי ממש מתאימים, אבל אני לא ככה. חברה שלי מיה אומרת שאני סתם מוזרה. והסדרה הזאת סוחפת ברמות! ישר מהפרק הראשון ראיתי שזה הולך להיות גדול. וממש אהבתי את הדמות שלך, זה מדהים עד כמה שאתה משחק טוב. בקיצור, כן, אני אוהבת״ היא אמרה, נלהבת.
ג׳ייסון רצה להגיד עוד משהו אבל דיינה הקדימה אותו: ״הלוואי שהייתי יכולה לפגוש את האלים באמת, והאמת אני חושבת שהם באמת קיימים. כאילו, קורים כל מיני דברים מוזרים מדי פעם, ונראה לי שזה הם. אבל שוב, אף אחד לא מאמין לי״ דיינה השפילה מבט בלחיים סמוקות. ״סליחה על ה- אה, חפירה״ היא לחשה.
ג׳ייסון לא יכל אלא לחייך. לא בכל יום פוגשים מעריצה כזאת, גם אם היא לא אמיתית.

לפתע, עלה לג׳ייסון רעיון.

״בואי, תיכנסי״ הוא פתח את הדלת לרווחה וחייך חיוך רחב.

מתח, נכון? הצלחתי לסיים פרק כמו סופרים אמיתיים! או כמו בסדרות. אהבתם? תנו כוכב⭐️