The devil from heaven// השטן מגן עדן

בהצלחה בעולם שאחרי

"אני אחזור אליך בסדר? אני באמצע נהיגה." אמר לטלפון שיושב על רגלו המכופפת, נושם שוב את הסיגריה שלו פנימה ומחכה שהשיחה תתנתק, הוא המשיך בנסיעה השקטה שלו הביתה, אחרי לילה ארוך ומעייף של עבודה במשרד כמעט לבד, הוא חייב מקלחת חמה ומיטה נעימה.

"בייבי~" קולו של בן זוגו נשמע דרך הטלפון, "אני בדרך הביתה עכשיו. איך בילית את הלילה?" שאל ופיהוק תקף אותו מיד לאחר מכן, "היה די בסדר, חוץ מזה שדי חסרת לי." אמר בשקט בן זוגו ולפי הקול שלו ידע שהוא מובך, "איפה אתה?" שאל, "אני אצל ההורים שלי, אתה מוזמן לבוא." הוא אמר ובעל העיניים הירוקות ידע שבן זוגו מחייך מבעד לטלפון, חיוכו שלו גדל עד ששמע מאחור צעקה, "הוא לא!" נשמע קול זועף, "אני לא אגיע. זה בסדר." הוא ענה להצעה שלו, "אני מצטער על זה." לפתע קול משב רוח נוסף לשיחה, מה שאומר שהוא יצא החוצה, "אני מצטער שהם עושים את זה. זה לא מגיע לך, אתה בן אדם כל כך טוב. באמת." אמר בן זוגו בנוסף לקול נשיפות הרוח החזקות, "הכל בסדר, אתה איתם וזה מה שחשוב." אמר והסתכל על הדרך, רואה את המכוניות עוברות בהמון, חוצות את המחלף הגדול, "אני שונא את הדרך הביתה." הוא אמר, "לפני ארבע שנים בערך, לפני שעשו פה את המחלף, הייתה פה דרך, די בלויה אבל יפיפה, עם צמחיה משגעת והכל בצבע ירוק, בחורף מידי פעם היו גם פרחים בצבעים מדהימים, רק בשביל זה הייתי קם בבוקר." הוא אמר ונאנח, נזכר ומתגעגע לימים של פעם, שהכל היה רגוע יותר ופשוט יותר. "בייב, אתה סיפרת לי את הסיפור הזה כבר מיליון פעמים בערך. וגם זה לא שאתה כל כך גדול ממני, רק בשנתיים." אמר בן זוגו לטלפון, ירוק העיניים כמעט היה בטוח שהוא גלגל את עיניו עכשיו וכמעט העיר לו על זה אבל אז נזכר שהם בשיחת טלפון וזאת תהיה הערה די מוזרה.

"טוב, קוני, אני אדבר איתך יותר מאוחר, גם ככה בקושי שומעים אותך." אמר לטלפון והתכופף לנתק אותו, "אני אוהב אותך." לחש לעצמו, הוא מרגיש שהם עדיין לא בשלב הזה של להגיד את שלושת המילים, למרות שהם כבר חצי שנה ביחד, הוא מרגיש שיש אהבה משני הצדדים אבל הוא יודע שקונור לא אוהב את המילים האלו (בעיקר לאחר כל מה שהוא ספג כל השנים) ולכן לא עושה את הצעד הראשון, ואם הוא לא יעשה, אז שניהם לא.

"רמזור אדום מזדיין." אמר לעצמו בשקט לאחר המתנה של יותר מחמש דקות ברמזור הארור הזה, הוא הרים את טלפונו מרגלו, נכנס ללוח מקשים, מתכנן להתקשר למשטרת התחבורה שיתקנו את זה, הוא מת להגיע הביתה!

"הלו משטרה?" שאל לטלפון וקירב אותו לפיו עוד יותר, "אני פה ברמזור אדום שכבר תקוע כמה דקות וזה מאוד משבש את סדרי התנועה." הוא אמר בקול הגון וכנה, "תוכל להגיד לי איפה אתה נמצא אדוני?" האיש נשמע מאחור, "כן, בטח אני בשדרו-" הקשר נותק

קרה משהו לטלפון של האיש, הבן אדם שעזר לו לא חשב פעמיים ורץ לקרוא לעזרה, מנסה לאתר את הטלפון על המפה הגדולה שלהם בחדר, "תשלחו לשם מיד ניידות! מיד!" קולו של מפקד התחנה נשמע, קול סירנות נשמע מכל עבר, שני אמבולנסים עומדים וחוסמים גישה של שני נתיבים, כל אחד עושה עבודה מצוינת, "גברתי, גברתי את שומעת אותי?!" פרמדיק צעיר שאל בקול, מחזיק את המגבת הרטובה על ראשה הפצוע, "סליחה אדוני?" קול של פרמדיקית נשמע מעל ראשו של ליאו, הוא רצה לענות לה אבל הוא לא יכל, ידו הייתה מקופלת והכאב כבר מזמן עבר את הגבול הכאב היה כה גדול שהוא בקושי הרגיש זאת, "תביאו לכאן אלונקה דחוף!" קולה נשמע שוב ועיניו החלו לאט לאט להיעצם