עונש מוות

פרולוג

היא נכנסה למועדון, נוצצת בשמלה הקצרה שלה, שיערה גולש על כתפיה וחיוך קטן מתנוסס על פניה.

הראשון היה קל, לא היה צריך להתאמץ. היה רק את החלק הנחמד.
עם השני הייתה דרושה יותר עבודה, אבל לא הרבה.
פה היא צריכה להיות יותר זהירה, המשטרה העבירה את התיק אל האף בי איי, יכול להיות שאנשים יהיו עירניים יותר.

היא פילסה את דרכה בין האנשים במקום הצפוף, מחפשת אותו, רוצה למצוא אותו כבר כדי שתוכל לצאת מהמקום הזה. יותר מידי אנשים, יותר מידי מגע פתאומי בעור החשוף שלה.
היא שנאה מגע.

עיניה נחו על הבחור, יושב ליד הבר כמובן, כוס של וויסקי בידו ועיניו סורקות בת שש עשרה שנמצאה במקום וקפצה על רחבת הריקודים.
רק מלראות אותו גופה הצטמרר.
בן כמה הוא? סביבות גיל הארבעים אם היא זוכרת נכון...
היא בלעה רוק, מדחיקה את תחושת ההסתייגות שלה מהבחור ומתקרבת אליו.

היא נשענה על הבר לידו, לא יותר מידי קרוב אך קרוב מספיק כדי לשמוע את מה שהוא אומר, כדי לראות כל קמט וקמט בפנים של הבן זונה.
העיניים שלו עברו ישר עליה, נוטשות את בת השש עשרה ומתמקדות בה. בהתחלה בשולי השמלה הקצרצרה ולבסוף בעיניים המאופרות בעדינות.
"היי." היא חייכה אליו, משתדלת לא להתכווץ בגועל בזמן שהיא קירבה את כיסאה לשלו.
הבחור הניח יד על ברכה "אני לא ראיתי אותך פה אף פעם." הוא אמר, סורק אותה שוב בזריזות ומעביר את אגודלו במעגלים על רגלה.
"אני לא יוצאת הרבה." היא חייכה שוב, מתעלמת מהמגע שלו על ברכה, מתעלמת מעיניו שממשיכות לסרוק אותה. להתמקד במה שיבוא אחר כך. להתמקד בלמה היא עושה את זה.

"טוב... חבל, היה הרבה יותר נחמד אם הייתי מכיר אותך קודם." ידו עלתה מעט, מעל ברכה, היא קיוותה שהוא ישייך את הצמרמורת שלה לכל דבר אחר מלבד גועל, גועל וכעס.
היא הסתכלה בעיניו. בן זונה.

"כן, אתה צודק, אולי נלך לדירה שלי? נוכל... להכיר אחד את השני טוב יותר במקום שקט. וריק." היא אמרה בחיוך קטן ונשכה את שפתיה קלות.
עוד לפני שהיא סיימה את המשפט הוא כבר עמד, מחזיק את ידה והולך איתה לרכב שלה.
היא שמחה על ההפוגה הרגעית במגע של היד שלו על רגלה, למרות שהיא ידעה שזה לא יימשך להרבה זמן.

היא נכנסה למושב הנהג, הוא התיישב במושב לידה והיא התחילה ליסוע, היא השתדלה לא להתנגש במשהו כשידו חזרה אל הרגל שלה, אצבעותיו היו קצת מתחת לשולי השמלה שלה והיא השתדלה לא להקיא.

קל של הקלה הציף אותה כשהיא חנתה מול הבית שלה, היא עוד מעט בחלק הקל, רק עוד טיפה.
אצבעותיה גיששו אל התיק הקטן שהיא נשאה עימה, המזרק היה שם, מעולה.

הבחור התחיל לנשק אותה בכניסה לביתה, כשהיא גיששה בארנק למצוא את המפתחות.
היא פתחה את הדלת והם כשלו פנימה, הוא חזר לנשק אותה שוב בתוקפנות והיא נעלה את הדלת מאחוריהם.
הלשון שלו הייתה בפה שלה, הידיים שלו על מותניה, היא לא יכלה לעצור את גלי הגועל שצמררו אותה כשהוא הפיל אותה על הספה הקטנה, שחרקה מהמשקל הלא צפוי.

אבל החלק הקל הגיע, בזמן שהוא התכופף לנשק אותה פעם נוספת אצבעותיה סגרו על המזרק שבתיקה הקטן, שרצועתו עדיין נתפסה בכתפה, ובתנועה חלקה היא נעצה את המזרק בעורפו ולחצה בעדינות על הבוכנה.

היא אהבה את המבט הזה; קודם מופתע, אחר כך מפוחד, ואז מיטשטש בהדרגה עד שהעיניים נעצמות, המבט הזה הראה שהחלק הקשה נגמר, עכשיו נשאר רק הכיף.

היא הדפה את הבחור מעליה, הוא נחר על הספה, מעולף לגמרי מחומרי ההרדמה בזמן שהיא נכנסה בנחת למקלחת.
היא הסירה את השמלה הקצרה, מזכירה לעצמה לשרוף אותה אחר כך, ונכנסה מתחת לזרם המים.
שוטפת ממנה את האיפור, הבושם, והמגע שלו. הכל נמחק.
היא יצאה מהמקלחת מחייכת כששערה אסוף והיא לבושה בבגדים הרבה יותר נוחים.

"לך ולי יהיה כל כך כיף ביחד." היא אמרה בחיוך בזמן שהיא גררה את הבחור המעולף במורד המדרגות אל המרתף, מטילה אותו על שולחן ארוך ורחב שניצב באמצע החדר השחור.
התוכנית הזו הייתה אחלה של תירוץ לחזור להתעמל...

היא הסתכלה על השולחן שלה.
רעל, סכין, תחבושות, כלי העבודה שלה, הכל מוכן.

היא נטלה את הסכין והציצה בתיקייה המסומנת בכותרת 'קורבן מספר 3'
כן, כמו שהיא זכרה... הוא בן ארבעים.