עונש מוות

פרק שני

רובין התעוררה בשעה שמונה ארבעים. וזו הייתה בעיה, אחת גדולה.
בגלל שלפי ההיכרות הקצרה שלה עם תום, היא הייתה בן אדם קפדני ששמר על לוחות זמנים. ולפי לוח הזמנים שרובין עצמה הציבה, היא הייתה אמורה להגיע אל העבודה עשר דקות קודם.

היא קמה לישיבה, מהדקת את השמיכה לגופה. הבחורה לידה עדיין ישנה.
רובין הרימה בזריזות את הגופיה שלה ולבשה אותה, היא התרוצצה בחדר כדי לאסוף את הבגדים שלה ומיהרה לצאת מביתה של הבחורה.

הבחורה הייתה חמודה, אבל רובין ידעה שהיא לא תצליח להחזיק איתה קשר.
זה גם מה שהיא אמרה לאותה בחורה אתמול בבר, אבל לא היה לה אכפת, אז הן הלכו לדירה שלה.

רובין עלתה על האופנוע שלה ונסעה במהירות לביתה, שם זרקה את הבגדים אל המכונה, תקעה מברשת שיניים בפיה ומצאה את עצמה חופפת ומצחצחת שיניים באותו הזמן מתחת לזרם המים הקפואים.

בתשע היא עמדה מול תום, והתאפקה לא לצחוק בזמן שהיא נעצה בה מבט עצבני.
"את מאחרת בחצי שעה ג'ונסון. למה הבאת אותי לפה בשמונה וחצי אם את מגיעה בתשע?" היא אמרה בקשיחות והעיניים שלה רשפו. היה לה מבטא בריטי בולט, שנהיה כבד יותר כשכעסה.

מוזר, אבל היא לא שמה לב עד עכשיו להמון דברים בבחורה הזו.
היא הייתה נמוכה מרובין. העיניים שלה היו ירוקות, עם שבבי זהב. העור שלה היה בהיר ומעט נמשים מנוקדים על האף שלה והשיער שלה בצבע חום בהיר. כשהיא דיברה נוצרו גומות בלחיים שלה, אבל זה לא גרם לה להיראות רצינית פחות.

"אה? כן, אממ. הייתי עסוקה אתמול, סליחה. בואי נלך למשפחה הראשונה," רובין אמרה במהירות.
תום גלגלה עיניים ועברה את רובין.
"את יודעת, לא יזיק לך לחייך קצת." רובין אמרה בזמן שהן הלכו אל החניה.
"ואותך טיפת רצינות לא תהרוג," תום השיבה.
רובין גיחכה. אה עוד משהו מוזר על תום.
היא הכירה אותה רק יומיים, ביומיים האלו תום הספיקה להתעצבן עליה המון, אבל בכל הזמן הזה היא לא הרימה את הקול שלה או נראתה משהו אחר מלבד רגועה.
רובין תהתה אם הפנים של הבחורה הזו עשויים מאבן.

הנסיעה עברה בשתיקה מתוחה. רובין לא פצתה את פיה ומידי פעם פזלה לכיוונה של תום. להפתעה, היא לא נראתה כועסת בכלל, היא נראתה יותר עצובה מכועסת, אבל רובין החליטה לא לשאול.

חצי שעה אחר כך, הן כבר ישבו בבית של ג'ון וובר, קורבן מספר אחד, מול שתי הבנות הבוכות שלו.
אחת מהן בת עשרים ושש בשם דיאנה, והשניה בת שש עשרה בשם אמילי.
אמילי נראתה כמו גירסה קטנה יותר של דיאנה. אותו השיער הבלונדיני שמגיע קצת אחרי הכתפיים, אותן העיניים החומות.
אמילי מיררה בבכי בזמן שהיא מכונסת בין זרועותיה של אחותה הגדולה, דיאנה הצליחה לשלוט בבכי שלה יותר טוב.
"איפה הייתן ביום שישי ה20.10 בשעה 00:56?" רובין שאלה את דיאנה. היא למדה שיש פעמים שבהן עדיף לדבר בענייניות, כי התייחסות ישירה לאבל של המשפחה רק תעכב אותה.