עונש מוות

פרק שמיני

כשתום לא הופיעה במשרדים אחרי עשר דקות, רובין הרגישה שמשהו לא בסדר. זו הייתה הסיבה לנסיעה המטורפת שלה ברחובות הריקים והקפואים של ברוקלין בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר. וכשהיא נכנסה לבניין של תום, היא ידעה שהיא צדקה.
תום לבשה חולצה קצרה שהייתה גדולה עליה וחשפה את הרגליים שלה, שהיו מלאות חבורות כחולות וסגולות. בזמן שהיא ישבה על הרצפה, מצונפת כנגד הדלת.
היא רעדה, המסיכה הרגועה שהפנים שלה עטו בדרך כלל התחלפה בחרדה, העיניים שלה התרוצצו בבהלה והיא התנשמה בכבדות, רובין שמה לב לפס אדום על האצבע, במקום שבו טבעת האירוסים שלה הייתה. וחבורה אדומה הוצגה לראווה על שריר הקיבורת השמאלי שלה.
תום לא הייתה מהבנות המתפרקות, היא הייתה הגיונית, רגועה, ואדישה ביום יום. לכן לראות אותה ככה... זה היה מזעזע. המבט החרד בעיניים שלה, הידיים שלה שנקפצו לאגרופים הדוקים והבעת חוסר האונים שלה.

רובין ראתה את שכבת הדמעות המצטברת בעיניים הירוקות של תום, והניחה יד על כתפה בהיסוס וכשהיא לא דחפה אותה, רובין כרכה סביבה באיטיות את זרועותיה.
גופה של תום היה נוקשה, העור שלה היה קפוא, והיא רעדה.
אבל לאט לאט הגוף שלה נרפה, היא קברה את פניה בחולצה של רובין. ידיה לפתו בכוח את שולי הג'קט שלה, ואז היא התחילה לבכות.
היא לא השמיעה אף קול, היא הייתה שקטה לחלוטין. אבל רובין ידעה שהיא בוכה בגלל שהיא רעדה חזק יותר, היא הרגישה את צווארה נרטב מדמעות, ואת אחיזת הברזל של תום בשולי הג'קט שלה מתחזקת, אז היא ליטפה את הגב שלה, ופשוט נתנה לה לבכות.

רובין הסתכלה על הדלת הנעולה ותהתה מה קרה מאחוריה בין השיחה שלהן ועד עכשיו.

***

"אז ג'ונסון. מה הסדר?" תום נכנסה לחדר הישיבות.
רובין הרימה אליה מבט דואג, אבל תום התחמקה מהמבט שלה, אז רובין רק רצתה לוודא שהיא בסדר.
ת

ום שתקה כל הנסיעה למשרדים וכשהן הגיעו לשם היא עלתה אל חדר הלוקרים כדי לקחת בגדים נורמליים מהארונית שלה.
היא החליפה את החולצה הגדולה והטייץ בג'ינס וסוודר רגילים, נעלה נעליים רגילות ואספה כת שיערה לקוקו גבוה, הפוני שלה מוחזק בסיכה בצד ראשה כדי למנוע ממנו לגלוש אל פניה.

למרות שהשתדלה לשדר עסקים כרגיל, תום הלכה בצליעה קלה- זו הייתה העדות היחידה לחבורות שהסתתרו מתחת לבגדיה. הצליעה הזו הרתיחה את דמה של רובין ולאו דווקא בגלל שזו הייתה תום, אלא בגלל הסיטואציה המחורבנת, לא משנה מי חווה אותה.
תום אחזה במפרק היד שלה, "תירגעי." היא אמרה בקול שקט ורובין קלטה שידיה באיזשהו שלב נקפצו לאגרופים. היא שחררה אותם ותום הנהנה באישור. "קדימה, מה הסדר?" היא שאלה.
רובין הושיטה לה דפים, "אלו הפרטים של כל הבנות שנאנסו. ככל שהבת הייתה יותר צעירה כשנאנסה, ככה הרוצחת שלנו הורגת אותו יותר מהר." היא אמרה, "עכשיו אנחנו צריכות לעבור על כל תיקי האונס שלא טופלו של מייגן, לסדר את הגילאים של הבנות מהקטן לגדול ולמצוא את הקורבן הבא."
תום הנהנה. "קדימה, בואי נחפש את התיקים במחשב, נסדר אותם באפשרויות לפי תאריך וזה יהיה לנו מוכן בתוך רגע."
רובין כבר הייתה באמצע להקליד כשתום סיימה לדבר, אבל כשהמחשב סיים להיטען, לא הייתה אף תוצאה.
"מה זה לעזאזל?" תום סיננה. רובין הביטה לרגע במסך בעיניים מכווצות. "לעזאזל, התיקים האלה לא מתויקים בכלל."
"זה די הגיוני בהתחשב בזה שמייגן אפילו לא טיפלה בהם." תום הודתה ורובין העיפה בה מבט לא מאמין. "ההיגיון לא מאוד עוזר לנו עכשיו, את יודעת?" היא שאלה בסרקזם וקמה מהכיסא שלה בכעס, לא על תום, היא לא ידעה על מה היא כעסה, למען האמת.
תום, ששמה לב אל רובין מאז שנכנסה אל החדר, ניגשה אליה ואחזה בכתפיה. "רובין, תירגעי, כל זה לא יעזור לנו עכשיו." היא הבהירה לה. "גם אם התיקים האלו לא מתויקים במחשב, הם כן נמצאים במרתף יחד עם כל התיקים, זה ייקח לנו יותר זמן, אבל לפחות נמצא אותם." היא אמרה.
ההיגיון במילותיה לא הרגיע את רובין, המבטא כן. אז לאחר כמה נשימות עמוקות, הן ירדו יחד אל המרתף והדליקו את האור.
תאורת הפלאורוסנט האירה טורים של כונניות מאובקות המאחסנות כמות עצומה של תיקים. רובין נאנחה. "כדאי שתביאי לנו קפה," היא אמרה. "יש לנו המון עבודה."