עונש מוות

פרק שישי

למרתף היו שני חלקים.
האחד, בו היא עמדה, היה מסדרון לא ארוך, עם כיור עמוק ושידה עם מסיכות חד פעמיות עליה. היא עמדה מול הכיור, קושרת על עורפה את המסיכה ומשקיפה אל החלק השני של המרתף.

חדר ניתוח, לא גדול מידי, שבמרכזו עמדה מיטת מטופלים, עליה היה שכוב הקורבן הבא שלה.
מנורה רכנה מעל המיטה והאירה את סביבת העבודה שלה, כדי להפחית טעויות כמובן.

היא עברה לקרצף את הידיים בספוג קשיח, לא מסירה את עיניה מהשולחן, זה הרגע שאהבה, זה הרגע שבו הם לומדים.

כשסיימה לחטא את ידיה היא עברה בדלת אוטומטית אל חדר הניתוח, מרימה את ידיה כדי שלא תיגע בכלום ולובשת את הכפפות והחלוק הסטריליים.

היא אהבה את טקס החיטוי הקטן הזה. לא הייתה אפשרות שזיהום יתפתח, כי בקרוב הגוף החי שמולה יפסיק לתפקד, אבל הסטריליות הזו נתנה לה תחושה נחמדה, מקצועית יותר.

הוא היה קשור אל השולחן, אחרת הוא היה משתולל, הם נוטים להיאבק כשזה קורה.
אז היא קושרת אותם. ככה עדיף.
לא כדאי שהם יפריעו לעבודה שלה.
כמובן שהקשרים היו בעזרת רצועות אלסטיות חזקות, שהחזיקו את הגפיים שלהם בלי לזוז אבל עדיין לא השאירו סימן. היא העדיפה את הגופה חסרת פגמים ככל האפשר. הגיוני, לא? כל אומן רוצה שהיצירה שלו תהיה כמה שיותר קרובה לשלמות.

היו דמעות בעיניים שלו.
זה הצחיק אותה.
"בבקשה אל תעשי את זה. אני- אני אתן לך מה שאת רוצה. כסף? את רוצה כסף? מה את רוצה? אני אתן לך," הוא בכה.

הוא היה בערך בגיל שלושים, והוא נראה טוב יחסית, הבן זונה.

היא התעלמה מהבכי שלו. מהניסיון לדיבורים.
עדיף שישתוק. במקום להתייחס, היא העבירה את תשומת ליבה אל השולחן הקטן שליד השולחן עליו ניצבו החומרים שלה. היא נטלה את האזמל ונשמה עמוק, מרגיעה את הרעד הקל שעבר בידה מההתרגשות.

הבכי שלו התגבר. "בבקשה, בבקשה אל תעשי את זה." היא גיחכה בתגובה.
כעת היד שלה לא רעדה כלל כשהיא קירבה את האזמל אליו, הוא כן.

כשהיא התחילה לחתוך, הוא צרח.
זה היה הקטע הכי טוב.
הקטע שבו הם משלמים על מה שהם עשו.
היא עשתה את זה לאט ככל שאפשר, אחרי כל חתך היא עצרה מעט, שהכאב יתעמעם, ואז המשיכה לחתוך.

היא סיימה לתפור אחרי כמה שעות טובות.
הוא רעד, השפתיים שלו היו פצועות מרוב הצעקות שניסה להחזיק. כפות ידיו נמלאו סהרונים קטנים מהאגרוף המתמשך של כפות ידיו. היא לא אהבה את המראה שלהם, בכלל. אז היא חיטאה את הפצעים והעלימה כמה שאפשר מהם. אחרי העבודה הקשה שהשקיעה היא לא תיתן לדבר קטן כמו הסבל של הקורבן לעמוד בינה לבין התוצאה הסופית.
הוא לא התנגד בכלל, לא היה לו כוח.

היא הורידה את הכפפות המלאות בדם וזרקה אותן לפח, נוטלת במקומן את המזרק מהשולחן ובוחנת אותו בקפידה. הכל מצוין, יופי. לא יהיו עיכובים.

היא הרימה את הסנטר שלו וחייכה. "ששש," אמרה בקול רך, מנסה לעצור את עצמה מלצחוק. "אתה תהיה בסדר חומד." למרות שהיא הייתה נחמדה מאוד, הוא לא הפסיק לרעוד.

"ששש." היא עדיין לחשה כשבחנה את צווארו, ספק אם להרגיע את עצמה או אותו. הנה הוא, היא מצאה אותו בקלות, וריד הראש.

בעדינות היא תקעה את המחט בווריד ולחצה על הבוכנה, בוהה במראה הממכר של החומר יוצא מהמזרק. הוא השתולל בהתחלה, אבל לאט לאט הוא קרס, הגוף שלו נכבה בהדרגה.

היא הסתכלה על התהליך מהצד.
עוד עבודה מושלמת.