~מלכת האריות~

-|פרולוג|-

''אני אוהב אותך.'' קולו לא עלה מלחישה, גרם לעורה לסמור כשחבר ילדותה, שהכירה עוד מאז שהיו ילדים קטנים, אמר לה את שלוש המילים הללו.
''ממתי?" גם קולה יצא חלש משהתכוונה.
היא הרימה את עיניה מהרצפה עליה שניהם ישבו זה מול זו. מנהג ילדות ישן עוד מגיל שבע.
''אני לא בטוח,'' הוא אמר כשבעיניו הבעה שונה, ורֵייג׳ין התלבטה אם התעלמה ממנה עד כה או שפשוט לא שמה לב. ''אבל לא מעט זמן.''
מייד לאחר שאמר את מילותיו האחרונות היא כבר הייתה בטוחה-
היא התעלמה מזה עד עכשיו, מכיוון שהייתה פחדנית מידי.
היא פחדה שהרגשות שהיא חשה היו חד צדדיים. היא פחדה שהוא לא יחזיר לה רגשות, אלא יצחק לה בפנים ולא ידבר איתה יותר לעולם.
היא פחדה לאבד את החבר היחיד והטוב ביותר בחייה.
ההבנה הזאת הכתה בפניה ברגע בו תחושת ההקלה נחתה עליה, ואיתה רגשות נוספים לא מוכרים.
לפעמים, הפחד מלהרגיש מונע ממנו גם מלחוות את מה שאנו רוצים באמת. ורייג׳ין ידעה שהיא הייתה כלואה זמן רב מידי בתוך אותו פחד.
''גם אני אוהבת אותך, וויל.''
אותו ערב, היה הפעם האחרונה שהיא ראתה את הנסיך יורש העצר, ווילרוהוד לואין.
בלי הסברים, בלי רמזים מצידו, בלי שום סיבה ברורה- הוא נעלם.
שבוע לאחר מכן, הודיע הנסיך קאסאר שגופתו של יורש העצר נמצאה באחד מהכפרים המערביים, כשסכין נעוצה בליבו.
המלך רואוון לואין נפטר מרוב צער, בעקבות הבשורה המרה על מות בנו שנה לאחר מות אישתו, אימו של וויל.
את מקומו תפס לא אחר מאשר הנסיך קאסאר, דודו של וויל, שהיה גדול ממנו בשש שנים. ולא עבר זמן רב עד שגילה אכזריות כלפי נתיניו.
מאנשים מאושרים שחיים בשלום, תושבי דריאוסרה עברו להיות בשלטון תחת כפייה ועבדות, שנגררה בעקבות הרעב הכבד שנפל.
יועציו הקרובים של המלך רואוון נרצחו או נכלאו, והממלכה הידרדרה למצב השפל ביותר בתולדותיה.
ורֵייג׳ין? רֵייג׳ין הוכרחה להישאר בארמון לצד המלך קאסאר בתור שעשוע.
הוא אהב להשפיל אותה, להכאיב לה, בתקווה שבסוף תכנע ותסכים לתת לו את הדבר היחידי שנותר לה.
אך רֵייג׳ין האמינה שהשינוי קרב. שהסוף עוד יהיה טוב וכל מה שנותר הוא לא להיכנע.
ארבע שנים כבר חלפו.
הגיע הזמן.

~•~•~•~•~°~•~•~•~•~