~מלכת האריות~

-|פרק 3|-

רֵייג׳ין נלקחה ישירות לאחת מבקתות העץ, בה הייתה מרפאה קטנה ומעט מצוידת.
בחורה צעירה וחיננית בשם רוזטה טיפלה בפציעתה, והייתה מאוד נחמדה ואדיבה כלפיה. שיערה הגלי הכהה היה אסוף לאחור בקפידה ועיניה החומות בחנו בריכוז את פציעתה כשתפרה אותה.
כשדיברה איתה לפתע, רֵייג׳ין גילתה לראשונה שעבר זמן רב מאז דיברה עם אישה.
''אז מי עשה לך את זה?" רוזטה שאלה אותה תוך כדי עבודתה, ורייג׳ין העדיפה להתעסק בכל דבר אחר מאשר הכאב.
גם אם זה כולל שיחה.
''נתקלתי בשודדים בדרך,'' אמרה את הדבר הראשון שעלה בראשה. מרוב הרגל השקר החליק משפתיה בקלות.
לפחות זה גם הסביר את הסיבה לכך שהייתה חסרת כל.
''אוי. זה נורא...'' רוזטה מלמלה, ההבעה בפניה הראתה שהיא באמת משתתפת בצערה. ''מזל שלוקאין מצא אותך.''
רֵייג׳ין הבינה שכנראה רוזטה הכירה את לוקאין. סקרן אותה האם כל המורדים כאן הכירו אותו, האם הוא נחשב מורד מוכר? או אולי בכלל כל המורדים מכירים אחד את השני?
הידע שלה היה כל כך מועט, עד שאפשר היה לומר שהסתכם רק בכך שמסתבר שהמורדים קיימים, הם תקפו את הארמון ביום בו ברחה משם, אחד מהם בשם לוקאין ולמרפאת שלהם קוראים רוזטה.
זה לא היה הרבה. בטח לא מה שכנראה תושב דריאוסרה רגיל אמור היה לדעת.
רוזטה סיימה לתפור את הפצע והחלה לנקות את הדם שהתייבש על עורה.
''ממתי את כאן? במחנה של המורדים אני מתכוונת.''
רוזטה הרימה לרגע את פניה וחייכה לעברה לפני שהחזירה את מבטה לפציעתה של רייג׳ין. ''האמת שלא מזמן, אני כאן בסך הכל כמה חודשים.
לא היו פה מרפאים, אז יכלו להעריך את העובדה שאימי הייתה רופאה ולמדתי ממנה דבר או שניים.''
רֵייג׳ין הניחה את ידה על כתפה כאות נחמה. בעקבות הרעב הפתאומי ועבודות הכפייה באמת היו אבדות רבות, לפי מה ששמעה מקאסאר. בעיקר בשנתיים הראשונות מאז תחילת מלכותו.
''אני מצטערת לשמוע.''
רוזטה חייכה לעברה בעצב. ''תודה. אני מניחה שגם אצלך היו אבדות. הלוואי והעולם היה פשוט יותר.''
רֵייג׳ין הנהנה את ראשה בהסכמה, בעוד נזכרה בכאב באביה. ''הלוואי.''
רוזטה סיימה לנקות את הפצע, ופנתה לאחד הארונות בחדר. כשחזרה אליה, היא אחזה בידיה שמלה פשוטה בצבע חום אפרפר.
הדלת לפתע נפתחה, ולחדר נכנס לוֹקָאין כשלידו גבר שנראה גדול ממנו בכמה שנים. שניהם הביטו בה ולפני שרייג׳ין הספיקה לחשוב מה לומר, רוזטה דיברה מבלי להתייחס לנוכחותם של שני הגברים.
''הבגדים שלך קרועים ומטונפים, אז כדאי שאחרי שתתרחצי תלבשי את זה. כשאת מתרחצת תזהרי לא לפתוח את התפרים.
תצטרכי לנוח בשלושת הימים הקרובים כדי לא לפצוע את עצמך יותר, וגם אחריהם תשתדלי לעשות כמה שפחות תנועות חדות.
יש בחדר ליד מקום שינה לפצועים, אני אארגן לך שם מיט...''
''אין צורך, אני גם ככה עוזבת. אבל תודה בכל מקרה רוזטה.'' רֵייג׳ין קטעה את דבריה בביטול, ורוזטה הביטה בה המומה מהמחשבה שהיא חושבת לצאת למסע במצב כזה.
''את לא עוזבת.'' קולו הנחרץ של לוֹקָאין נשמע לפתע, ועיניה של רֵייג׳ין עברו להביט בו.
''אין צורך שאשאר. גם ככה מספיק הטרחתי אתכם ו...''
''שמעת מה רוזטה אמרה.'' לוֹקָאין קטע את דבריה בחדות. הוא שילב את ידיו צמוד לחזו השרירי ונראה בטוח בעצמו. ''את צריכה לנוח שלושה ימים. תישארי פה ואז תחליטי אם לעזוב או לא.''
רֵייג׳ין חשבה על דבריו ותהתה האם זה יהיה בסדר לחכות שלושה ימים עד המשך המסע שלה. מציאת וויל חשובה מידי בשביל להתעכב סתם.
אבל אם תעזוב עכשיו היא יכולה לפצוע את עצמה, ואז היא עלולה להתעכב אפילו יותר משלושה ימים.
''בסדר.'' רֵייג׳ין הסכימה לבסוף וראתה את כתפיו של לוֹקָאין מתרפות מעט בהקלה. ''תודה.'' היא הוסיפה והעבירה את מבטה לגבר השני, שעמד לצידו של לוֹקָאין ובחן אותה במבט קר ומחושב.
שיערו השחור היה קצר משל לוֹקָאין, עיניו היו כהות יותר וגופו היה רחב ושרירי יותר, אך פחות גבוה מגופו של לוֹקָאין.
''אה... כמעט שכחתי,'' לוֹקָאין אמר כשצפה בקרב המבטים בינה לבין הגבר שלידו. ''רֵייג׳ין תכירי, זה מנהיג המורדים אטהלו. אטהלו זאת רֵייג׳ין, הבחורה שמצאתי פצועה ביער.''
רֵייג׳ין לא אהבה את המבט שהיה לאטהלו בעיניים. הוא גרם לה לרגע להרגיש לא בנוח.
''נעים מאוד.'' רֵייג׳ין זייפה חיוך קטן, ואטהלו רק הניד את ראשו מבלי לומר מילה.
''הוא אחי.'' לוֹקָאין הסביר, ורֵייג׳ין לא יכלה לעצור את ההפתעה להתגלות מעיניה. הם באמת היו דומים במראה, אבל משום מה היא לא ציפתה שלוֹקָאין יהיה אחיו של מנהיג המורדים.
ולפי הזמן הקצר בו הכירה את אטהלו, באופי לא היה שום דבר שדומה בין השניים.
''לוֹקָאין אני ואתה נדבר אחרי ישיבת המורדים,'' אטהלו רק אמר ואז יצא מהחדר. השאיר את רֵייג׳ין, לוֹקָאין ורוזטה לבד במרפאה הקטנה.
''חשבתי שהוא התרכך יותר בזמן האחרון,'' רוזטה מלמלה. ואף על פי שרֵייג׳ין ידעה שהמילים לא הופנו אליה, היא הקשיבה בעניין.
לא שהייתה לה ברירה אחרת...
לוֹקָאין משך בכתפיו כשמבטו ממוקד בדלת ממנה אחיו יצא. ''מאז ההתקפה אתמול בארמון הוא סגור יותר. הוא לקח קשה יותר מהרגיל את התוצאות.''
'ההתקפה אתמול בארמון' רֵייג׳ין נזכרה בהתקפה שעזרה לה להימלט מקאסאר ליער, לאחר ארבע שנים בצינוק של הארמון.
''התקפה בארמון?" רֵייג׳ין שאלה כאילו אינה ידעה. אסור היה להם לדעת שהיא שמעה על כך, אחרת הם עלולים לחשוד בה שהגיעה מהארמון.
היא לא הייתה צריכה להיות חכמה גדולה כדי לדעת שעבורם, מי שהגיע מהארמון זה סימן רע.
''אתמול ארבעים ושלושה מורדים מפה הלכו לתקוף את הארמון,'' לוֹקָאין הסביר לה. ''הם עשו שם הרבה בלאגן אבל חזרו משם רק תשעה מורדים. לפי מרגל שיש לנו בארמון, נהרגו בהתקפה עשרה מורדים וכל השאר נשלחו לעבודות כפייה בכלא שבמערב. כמה מהם אולי יוצאו להורג בפומבי למען 'יראו וייראו'...''
רֵייג׳ין הזדעזעה למשמע הדברים האלה. היא עדיין לא הצליחה להאמין שבארבע השנים בהן הייתה תקועה בצינוק אנשים התמרדו נגד שלטונו של קאסאר.
מצד אחד כאב לה על אלה שהקריבו את חייהם למען המטרה הזאת, אך מצד שני העובדה שאנשים מוחים על השלטון הקיים גרם לתקוותה הקטנה לגדול.
היא הרגישה שזה טוב מכדי להיות אמיתי...
אנשים רוצים אחרת.
''מה אתם מתכננים לעשות?"
''נגלה אחרי הישיבה. אנחנו נהיה חייבים למצוא דרך לתקוף את הצבא של קאסאר מבלי להיפגע יותר מידי בעצמנו, בינתיים כל מה שאנחנו עושים זה לשחק בחתול ועכבר.''
רוזטה גיכחה בעצב. ''ולא נעים להגיד... אבל נראה שבינתיים אנחנו העכבר.''
''בינתיים,'' לוֹקָאין הדגיש, ורֵייג׳ין יכלה להבחין באופטימיות שלו. הייתה בו תקווה רבה כמעט יותר מכל אחד אחר שהיא אי פעם ראתה.
לאחר לכתו של לוֹקָאין, רֵייג׳ין הצליחה לשכנע את רוזטה לא לעזור לה לשטוף את גופה וללבוש את השמלה הארוכה שהביאה לה. היא ידעה שאם רוזטה תראה את הצלקות על גופה זה יוביל לשאלות לא רצויות.
לאחר שרוזטה השתכנעה היא הסבירה לה איך להתרחץ ולהתלבש מבלי לפתוח את התפרים. רֵייג׳ין פעלה לפי הנחיותיה, ואחרי שהייה מרובה במים היא הצליחה בקושי ללבוש את השמלה ואז חזרה אל רוזטה, שהעמידה אותה מול מראה וסידרה את השמלה הארוכה על גופה.
רֵייג׳ין לא זיהתה את עצמה כשהביטה במראה.
השמלה הייתה מעט רפויה על גופה, שהיה כמעט עור ועצמות בעקבות הרעב, עצמות לחייה הודגשו וגבהו, עיניה הכחולות היו נראות לה לרגע מעט אפורות יותר, עורה היה חיוור יותר משזכרה בעקבות השנים בצינוק והפעמים המועטות מידי בהן יצאה החוצה, שיערה הבלונדיני החלק התארך בעקבות שנים בהן לא הסתפרה והרגיש לה שהיא התנמכה מאז בכמה סנטימטרים בודדים.
אבל אלה לא היו רק הפרטים הטכניים. כשהיא הביטה על המראה הכללי שלה היא גילתה עד כמה היא... השתנתה.
ואז לפתע היא הבינה. במשך ארבע שנים לא הייתה לה מראה להביט בה חוץ מהשתקפות מעוותת ולא ברורה ממים או מברזל הסורגים.
מנערה בת שש עשרה, צעירה, יפה ומטופחת היא הביטה לראשונה בבחורה בת עשרים עייפה ורזה שהצינוק הותיר בה את חותמו.
היא ממש לא רצתה לדעת איך היא נראיתה לפני המקלחת...
''את נראית כאילו לא הבטת כמה חודשים במראה.'' רוזטה צחקה בשעשוע כשרֵייג׳ין הביטה זמן רב במראה מולה.
''ארבע שנים.'' רֵייג׳ין לא שמה לב לפני שהמילים נפלטו ממנה. קולה היה חלש וכמעט חלול כשכמה מאירועי אותן שנים חזרו לתקוף את זכרונה. היא ידעה שיעבור זמן רב עד שתשלים עם כל מה שקרה...
רוזטה הביטה בה המומה ורֵייג׳ין פנתה בכוח מהמראה, שרק שיקפה לה עד כאב כמה הייתה שונה מהנערה המאושרת שהייתה. ''את רוצה להגיד לי שארבע שנים לא הבטת במראה?!"
''לא יצא...'' היא רק מלמלה, ולפני שרוזטה הספיקה לשאול הדלת נפתחה וגבר מבוגר נכנס להקלתה של רֵייג׳ין.
''כן קלואוד?" רוזטה שאלה בחיוך שנמחק כשראתה את הדאגה בפניו.
''רוזטה צריכים אותך בחדר פצועים, אחד הפצועים שחזר מהתקיפה בארמון שוב מדמם.'' רוזטה מיהרה לצאת בעקבותיו של הגבר בשם קלואוד והשאירה את רֵייג׳ין לבדה בחדר המרפאה.
היא החלה לבחון את החדר לעומק. הוא היה קטן ופשוט, ציוד רפואי כיסה את רובו והחלון הראה שעת צהריים בחוץ.
וכשמבטה נח לפתע על אגרטל קטן עם פרחים, היא לא יכלה לעצור את הקיפאון מלהשתלט עליה. היא בהתה בפרחים האדומים בתוך האגרטל השחור כשזיכרון מהעבר לפתע הופיע מול עיניה.