~מלכת האריות~

-|פרק 1|-

"המלך קורא לך." קולו של אדגאר, אחד החיילים ששמרו מידי פעם על התא שלה, נשמע לפתע מאחוריה.
הוא עמד מחוץ לתא כאילו ביקש להיות במרחק בטוח ממנה, ורֵייג׳ין חשבה לעצמה בשעשוע מר שהוא פחד להידבק.
עוד אחד שהאמין בשמועות ואמונות תפלות.
"תמסור לו שהוא מצדי יכול ללכת לעזאזל." קולה היה חלש וצרוד, אך ידעה שמספיק חזק בשביל שאותו חייל ישמע את דבריה.
כך היה תמיד באותו יום בשנה, יום היעלמותו של הנסיך ווילרוהוד, שכולם קראו לו יום הירצחו.
חוץ ממנה שלא הפסיקה להאמין.
עדיין.
כמובן שהמלך ידע על זה, הרי עברו ארבע שנים מאז. ובכל ימי השנה ל'הירצחו', מצב רוחה של רֵייג׳ין היה בקרקעית.
המלך אהב שהיא הייתה במצב הרוח הזה.
"זאת לא הייתה בקשה אלא פקודה, רֵייג׳ין, אין לי את כל היום לחכות לך. עכשיו תואילי בטובך לקום משם ולצאת מהתא לפני ש..."
הגיחוך שנפלט מגרונה קטע את הבליו. גיחוך קר, עצוב ושבור. "לפני שמה? תיכנס לתא ותגרור אותי החוצה? כבר מזמן הפסקתי להאמין לאיומים שלך אדגאר. עכשיו לך מפה ותשאיר אותי לבד."
"את יודעת שאת לא באמת יכולה לחלק לי פקודות, את ממזמן לא באותו מעמד כמו פעם. עכשיו המלך קאסאר נותן את הפקודות, לא ווילרוהוד." היא לא נתנה להבעת פניה להראות לו עד כמה הוא פצע אותה במילותיו, ובפעם הראשונה היא הפנתה את ראשה מהקיר שבהתה בו לכיוונו של אדגאר, והביטה היישר בעיניו החומות.
"ואתה ממזמן שכחת את האמת שלך, את המלך האמיתי שלך. עכשיו לך מכאן."
אדגאר לא התווכח איתה, אלא השאיר אותה לבד כבקשתה. היא חזרה לבהות בקיר המלוכלך שמולה כשבעיניה הבעה ריקה, חלולה.
הזיכרונות חזרו לצוף בראשה, וזאת הייתה הפעם הראשונה בה התחרטה שאדגאר לא נמצא פה. אולי היה לפחות מסיח את דעתה הכלב הטיפש. חבל שביקשה ממנו ללכת.
אבל זה לא משנה. היא הכירה את המלך קאסאר, וידעה שאין דבר שהוא שונא יותר משמסרבים לפקודתו. היא הניחה שכנראה בעוד כמה רגעים אדגאר ישלח מישהו אחר לגרור אותה מהתא.
היום היא פשוט לא הייתה מסוגלת לעשות כרצונו. היא רצתה למרוד קצת, כאילו חזרה להיות נערה מתבגרת שמחפשת לצאת מהשגרה והמסגרת.
היא ידעה שסירבה לפקודתו כדי לעשות דווקא. היא רצתה לעצבן אותו, להעלות עשן מאוזניו. זאת הייתה ההנאה שלה, בדיוק כמו שההנאה שלו הייתה לגרום לה לסבול. כמו עכשיו, שדווקא היום הוא קרא לה, כי הוא ידע מה היום הזה בשבילה.
וככה זה היה תמיד ביניהם, יום האבל שלה- יום הניצחון שלו. זה היה תיעוב הדדי ביניהם, יריבות שגם אחרי המוות לא תיפסק.
היא הביטה בחלון ונכחה לדעת שכבר צהריים. היא ישבה באותה תנוחה כבר מהבוקר, על מיטת העץ חסרת המזרן כשגבה נשען על הקיר המאונך לקיר עם החלון.
כשנמצאים באותו מקום במשך שנים, מבלי שום תעסוקה או מטרה, ללא כל ידיעה עד מתי תשאר שם, הזמן הוא כבר אינו זמן.
הוא נצח.
אחרי כמה דקות מאז שאדגאר השאיר אותה לבד, דלת התא נפתחה בחריקה מצמררת ולבפנים נכנס חייל שלא הכירה. הוא לא אמר מילה, אלא פשוט תפס בזרועה ומשך אותה מחוץ לתא.
לא היו בה כוחות להיאבק יותר. הפעם האחרונה בה היא אכלה משהו הייתה לפני שלושה ימים, וגם אז זה היה מרק עם כמה ירקות וחתיכה קטנה של לחם עבש. מספיק בשביל להתקיים, אבל לא בשביל להילחם.
חוץ מזה, היום הזה ספציפית ריקן אותה מהכל. מצד אחד החשק להתמרד נגד המלך קאסאר עלה, ומצד שני היכולות נחתו מטה. מה שלא היה משנה כל כך, כי בכל מקרה בארבע השנים האחרונות היא יכלה להשתמש רק במילותיה נגדו.
הדרך אל חדר הישיבות של המלך הייתה מוכרת לה עוד מגיל קטן, כשאביה עבד ביחד עם המלך רואוון, והיו נעזרים בה כדי להעביר דברים ומסרים ביניהם לבין אנשים אחרים בארמון. תמיד המלך רואוון היה נחמד ואדיב כלפיה בילדותה, ולא רק בעקבות קשר החברות החזק בינה לבין בנו וויל, יורש העצר.
איך הכל השתנה מאז, היא חשבה לעצמה במרירות.
היום היא מובלת בכח אל חדר הישיבות שבו כבר אין מלך. יש את קאסאר לואין, הכלבלב שקרא לעצמו מלך. היא יכלה להקיא רק מהמחשבה עליו עם כתרו של המלך רואוון, והדבר היחיד שמנע זאת היה שלא היה לה בבטן משהו להוציא החוצה.
הם עברו את המסדרונות של תאי הכלא לעבר המדרגות, רגליה היחפות נחבטו זו בזו כשהחייל גרר אותה, אבל לפחות הוא לא התלונן כל הזמן כמו אדגאר.
אחרי ארבע קומות ומעברים במסדרונות, שיכלו להיחשב כמבוך אחד גדול בעיני אדם שלא גדל פה, הם הגיעו מול דלת חדר הישיבות, והחייל דפק על הדלת שלוש נקישות לפני שהיא נפתחה.
חייל אחר פתח את הדלת, ואותו רייג׳ין דווקא הכירה.
גופו החסון והגבוה חסם את הדלת. פניו המצולקות הביטו בה באדישות מוחלטת, ורייג׳ין נזכרה בימים אחרים, כשהייתה נרתעת מהמראה הלא נאה של פניו. כיום היא פשוט נגעלה מהן.
הדוכס דרקונד הארווהנס. שומר הראש ויועצו הבוגד של המלך קאסאר, לשעבר אחד מיועצי המלחמה הבכירים של המלך רואוון.
מי שפעם היה נחשב גיבור מלחמה.
היא התעלמה מכל רגש גועל כלפיו, והשאירה את ההבעה האדישה על פניה. ברגע שדרקונד ראה את החייל שאחז בה, הוא נתן להם להיכנס כשהבעה נינוחה על פני הבוגד.
תחושת הגועל הייתה כאין ואפס, לעומת הגועל שעלה בה כשראתה את קאסאר יושב על כיסא המלך.
עבר זמן רב מאז שראתה אותו לאחרונה, אבל זה הרגיש לה כאילו זה קרה אתמול.
עיניו של קאסאר נחו עליה עוד מהרגע בו נכנסה לחדר הגדול. הוא קם מכיסאו, ורק אז היא הבחינה ששיערו הבהיר הספיק להאריך מעט מאז הפעם הקודמת בה ראתה אותו. הוא העביר את ידו בזקנו הקצר, ולאחר שבחן אותה בקצרה בעיניו הירוקות, הוא פנה אל השומר שעדיין אחז בה בכח.
"תשאיר אותנו לבד." הורה לו, וכעבור שניה ידו שחררה אותה. רֵייג׳ין השתדלה לא ליפול מחוסר כוחות. היא לא שמה לב שעד כה, אותו שומר היה הדבר היחיד שהחזיק אותה מלהשתטח על הרצפה.
"גם אתה לורד דרקונד." קולו של קאסאר הפעם פנה ליועצו שהכניס אותה, והיא הופתעה שהכלבלב המאולף של קאסאר לא ציית לו מיד.
"אתה בטוח הוד מעלתך? היא יכולה..."
"עכשיו." קולו של המלך היה נחרץ, ודרקונד מיהר לצאת מהחדר ולהשאיר את רֵייג׳ין לבד עם קאסאר.
לאט לאט הוא התקדם אליה, צעדים גדולים ובטוחים. הוא התקרב אליה עד שיכל לאחוז בסנטרה ולהרים את ראשה אליו, להביט היישר בעיניה. "אני לא אוהב שמפרים את הפקודות שלי."
בדרך כלל היא הייתה עונה לו תשובות מתחכמות, שהרגיזו אותו יותר... ויותר מזה- היא הייתה מנצלת את העובדה שנשארו לבד כדי לנסות להכות אותו, אבל ברגע זה היא הרגישה שהכוחות עזבו אותה. כאילו היום הגוף שלה החליט לשבות מהכל.
הוא חקר את גופה, עיניו הירוקות עברו מראשה עד כפות רגליה שבקושי הצליחו לעמוד בכוחות עצמן. היא הרגישה בחילה עזה תוקפת אותה מהקרבה שלו אליה, ורק רצתה לשים מחסום בינה לבין האויב הכי גדול שלה.
"ואני לא אוהבת שמפריעים לשקט שלי," היא ענתה לו אחרי כמה שניות, כשהצליחה לאסוף כוחות לפחות בפיה. חיוך משועשע ודוחה עלה בפניו וידו עברה מסנטרה לצווארה, בעוד הוא לוחץ עליו ידו השניה עברה לשיערה.
"תשובה לא נכונה, רֵייג׳ין."
היא ידעה מה הוא רצה שתענה. הוא רצה שתתנצל, שתתחנן, שתבכה. והיא לא יכלה לתת לו את זה. "יש לך דמיון רחב קאסאר, אני בטוחה שתהיה מסוגל לדמיין את מה שאתה רוצה שאגיד, כי במציאות זה לא יקרה."
ידיו לפתע לחצו חזק יותר על צווארה והיא לא יכלה לעצור את ההשתנקות שנפלטה מגרונה. "זה המלך קאסאר בשבילך, רֵייג׳ין."
זה תמיד עיצבן אותו שהיא לא הוסיפה את תואר 'המלך' בשמו, ובכל פעם שרצתה להרגיז אותו, היא הייתה קוראת לו בשמו. היא רצתה שלפחות בדבר אחד קטן הוא לא יצליח לשלוט עליה.
מילותיה.
"אני חוששת שגם את זה תצטרך לדמיין." בפתאומיות ידו עזבה את צווארה וסטרה לה בחוזקה, היא הוטחה על הרצפה הקרה ולא הייתה מסוגלת יותר לקום. כשבקושי לעמוד היא הייתה מסוגלת, אז לקום מישיבה זה כבר הרגיש בלתי אפשרי.
"כל אדם אחר במקומך היה נפגש כבר עם השטן, את צריכה להודות לי שאת עדיין חיה."
צחוק מריר בקע מגרונה הניחר, והיא שוב נאבקה בבחילה שעלתה בקיבתה. "מה זה עוזר אם אני נפגשת איתו כאן?"
"קראתי לך בשביל דבר אחר הפעם," הוא התעלם משאלתה והפתיע אותה כשהתכופף לעברה, ידו נחה שוב על צווארה, והוא השעין אותה על הקיר הקרוב.
להיות לבד עם קאסאר היה מבחינתה עינוי בפני עצמו.
"חשבתי אולי תשמחי לשמוע שאחותך הייתה פה, התעקשה לראות אותך."
הוא שוב הפתיע אותה. רֵייג׳ין לא יכלה לשלוט בעיניה שהתעגלו בהפתעה. מאז היעלמותו של וויל מהארמון, היא כמעט ולא שמעה ממנה או מאימה.
"מה היא רצתה?" רֵייג׳ין לא התאפקה לפני שהשאלה נפלטה ממנה, והפעם קולה לא היה מתגרה או חזק כמו שהייתה רוצה.
ברגע זה ההנאה של המלך קאסאר התחילה, מאיפה שהכאב שלה התחיל.
''היא חושבת שנטשת אותן לטובת הארמון. שלא אכפת לך מזה שהן גוועות ברעב.''
עיניה של רייג׳ין נעצמו בחוזקה כשהיא נלחמה בכאב. הן לא ידעו שגם היא עברה את אותו סבל ואף יותר גרוע. היא גם כמעט גוועה ברעב, ובנוסף לכל צריכה לעמוד מול האדם שנהנה לראות את הכאב בעיניה.
היא מעולם לא חזרה מנצחת מהמפגשים שלהם, קאסאר לא היה מניח לה עד שתחושת הכאב תיראה מעיניה, והיה עושה הכל בשביל לראות זאת.
''זה כואב, אה?" הוא שאל כשחיוך מבחיל על פניו, היא ניסתה להסיט את פניה ממנו, אך הוא לא נתן לה. ידו הגדולה אחזה בפניה וריתקה אותה מולו.
''לך לעזאזל,'' אמרה כשכבר לא יכלה לשלוט במה שיצא מפיה, ולפתע הרגישה את האוויר חומק ממנה כשבעט בה בחוזקה. כאב חד כמעט שיתק אותה והיא עברה שוב לרצפה הקרה.
''את שוכחת שוב באיזה מעמד את נמצאת,'' הוא הזכיר לה כמו בשאר הפעמים. ''את כלום, אין לך זכות דיבור לפני שאני מצווה עליך, אז כדאי לך להתחיל לסתום את הפה כי אני יכול במילה אחת לגרום לך למות.''
''אז תעשה את זה כבר, למה אתה מחכה?"
שוב אותו חיוך הופיע בפניו, אותו חיוך כשהיא מראה חולשה או תבוסה. ''את יודעת מה אני רוצה, רֵייג׳ין.''
כן. היא ידעה.
הוא הזכיר לה זאת במשך ארבע שנים האחרונות בכל פעם, אך בכל פעם הייתה לה גם את אותה התשובה.
''ואתה יודע שאני מעדיפה למות, קאסאר.''
''אני לא מבין למה את בכלל מתלבטת.
תוכלי לחיות לצידי מבלי לגווע מרעב או לישון באחד מתאי הצינוק כאסירה. יהיה לך הכל, תוכלי לחיות כאדם חופשי.''
היא נעמדה שוב בקושי על מנת לדבר איתו בגובה העיניים, ולא כשהוא מעליה. ''כל עוד אני פה, אני לעולם לא אחשב לאחת כזאת.''
הדבר היחיד שנתן לה את התחושה של חופש הייתה העובדה שלא היה ניתן לשלוט במחשבותיה, במילותיה. והיא ידעה שברגע שזה יעלם, היא לעולם לא תרגיש גם את טיפת החופש הזאת.
היא לא הייתה מוכנה לוותר על כך. לא בעד שום אוכל או מיטה נוחה יותר.
''אולי לא עשיתי מספיק עד עכשיו כדי שיהיה לך רע, עד שתעשי כל שאומר בלי להתווכח. אולי את לא מספיק מפחדת ממני.''
''אני בכלל לא מפחדת ממך.'' כמובן שזה היה שקר מוחלט, מה שהיא ניסתה למכור לו ובעיקר לעצמה. העובדה שהיא פחדה ממנו הכאיבה לה כמעט כמו אובדן החופש שלה. היא תמיד כעסה על עצמה על היותה כזאת פחדנית. אבל לא היה לה כל כך הרבה מה לעשות עם הפחד חוץ מלהכחיש אותו.
לפני שהספיק לענות לה, הדלת נפתחה בחבטה ואדגאר נכנס במהירות כשעל פניו הבעת אימה וחרדה.
''הוד מעלתך, יש מתקפה על הארמון! אתה חייב לבוא איתי למקום בטוח!"
עיניה של רֵייג׳ין נפערו בהפתעה. היא לא הבינה באיזו מתקפה מדובר. ככל הזכור לה, לממלכת דריאוסרה לא היו ממלכות המעוניינות בכבישתה, אולי המצב השתנה מאז הפעם האחרונה בה הייתה בעניינים.
''תקחו אותה בחזרה לתא! תדאגו שתישאר שם ונלך לחדר המסתור.''
מבלי שהספיקה למצמץ, אחד החיילים מיהר לאחוז בזרועה ולגרור אותה במהירות בדרך חזרה לתא.
המוני אנשים חשובים, משרתים, אורחים, עובדים... כולם רצו בבלאגן אחד גדול. צעקות בהלה נשמעו מסביב כשאנשים בודדים בבגדים פשוטים, ללא שיריונות או כלי נשק מיוחדים במיוחד, הניפו את חרבותיהם כנגד השומרים בארמון.
רֵייג׳ין ניסתה להסתכל יותר מקרוב על הלוחמים הנאבקים בחייליו של קאסאר, אך השומר שאחז בה מיהר למשוך אותה משם למדרגות למטה.
'זאת ההזדמנות לברוח', המחשבה התרוצצה בראשה בעוד היא מיהרה לחפש דרכי מילוט...
היציאה מהמטבח.
התמונה שלה ושל וויל בורחים מדלת המסתור שלהם הכתה בה, והיא חיכתה לרגע המתאים. אותו רגע קרה כאשר הגיעו לקומה השלישית, כשאחד התוקפים הניף את חרבו לעבר השומר שאחז בה.
התוקף והשומר נאבקו זה בזה, ורֵייג׳ין ניצלה זאת כדי להשתחרר מאחיזתו ההדוקה עליה, ורצה כמה שיותר רחוק מהר לעבר המטבח שקומה מתחת.
''היא בורחת!" אותו שומר צעק לעבר כמה שומרים אחרים באזור, ורייג׳ין הספיקה רק להבחין באותו לוחם שנלחם בשומר שצעק מנצל את חוסר הריכוז הרגעי שלו ונועץ בו את חרבו.
רייג׳ין החניקה צעקת חרדה ממראה החרב הנעוצה בלב השומר. היא כמעט קפאה, אך הבינה שאין לה זמן להתמהמה כשהשומרים אליהם אותו שומר צעק החלו לרדוף אחריה.
ההמולה מסביב מצד אחד הקשתה עליה לברוח מהר, אבל מצד שני הקשתה גם על שאר השומרים להגיע אליה. היא הגיעה למטבח, שם הסתתרו הטבחיות והמשרתים, ומבלי לפנות אליהם היא פנתה אל יציאת החירום.
''היא במטבח!" שמעה מאחוריה את אחד השומרים, והבינה שאין לה זמן רב עד שיבואו. ידה הרועדת נחה על הידית שהפרידה בינה לבין החופש, היא ניסתה לפתוח אותה, אך הדלת הייתה נעולה.
רֵייג׳ין קיללה בקול רם כשניסתה שוב ושוב למשוך את הדלת בכוח, אבל לא היה בכך טעם.
אחד השומרים נכנס וישר העביר את מבטו אליה. רֵייג׳ין הביטה סביבה קצרות, ותוך רגע קצר זיהתה סכין מטבח גדולה.
היא אחזה בה מולו באיום.
היא ידעה שעד שיש לה אפילו סיכוי קטן לצאת מפה, היא לא תוותר. היא לא תחשוב לרגע על ההשלכות שיהיו למעשיה, אחרת תבלה את השנים הבאות במחשבות אינסופיות על חרטה.
''רֵייג׳ין, תורידי את הסכין ואני מבטיח שלא אספר למלך על כך.'' היא זיהתה את השומר ההוא, וויסטן. הוא הציב גם הוא את חרבו מול הסכין שלה, והזהיר אותה בעיניו.
לפתע, בשולחן שמאחוריו היא יכלה לזהות משהו נוצץ.
מפתח.
וויסטן שם לב שדעתה הוסחה מאחוריו, וכשהביט לשם הבין את כוונותיה. ''את לא הולכת להצליח לצאת מפה, רֵייג׳ין. פשוט תוותרי.''
לא. חשבה לעצמה. לא כשהמפתח לחופש שלה כל כך קרוב. לא כשהדבר היחיד שהפריד בינהם הוא גבר וחרב אחת.
היא ידעה שאין שום סיכוי בעולם שתוותר על הזדמנות שכזאת.
היא ניסתה לעקוף אותו, אך הוא הניף את חרבו שפגעה בלהב סכינה.
היא חסמה את חרבו מלפצוע אותה, וברגע שהרגישה את אחיזתו מתרפה מעט, היא העבירה את סכינה במהירות לגופו וחתכה את כתפו.
אנקת כאב בקעה מגרונו, והוא קילל אותה. כעת היא הבינה, שהוא ניסה להיות עדין איתה עד כה. אבל עכשיו הוא הבין שהיא לא משחקת.
הוא הניף את חרבו שוב לעברה, אך היא חסמה אותו בשנית בעזרת הסכין לפני שהצליח לפצוע אותה. הוא לא הסתפק בזה, והניף את החרב שוב עד שחתכה אותה בבטנה.
היא הרגישה את חוד הלהב פוצע אותה ואת עורה נחתך. היא נאנקה מכאב, אך לא נתנה לזה להסיח את דעתה כשניצלה את המצב בו וויסטן היה מרוכז בפציעתה, בניסיון לא להרוג את ה'רכוש' של המלך, ותקעה במהירות ללא כל מחשבה את סכינה בגרונו.
עיניו נפערו בתדהמה וכאב. ידיו שיחררו מחרבו ועברו לאחוז בצווארו המקיז כמויות אדירות של דם, כמויות שרייג׳ין מעולם לא ראתה, כשגופו השתטח ברצפה הקרה.
הבחילה שתקפה אותה באותו רגע לא השתוותה לשום בחילה שהרגישה עד כה בחייה. היא אפילו לא הצליחה לחשוב בהיגיון לפני שכרעה והקיאה על רצפת המטבח.
ראשה הטשטש והתערפל. הכאב מהחתך העמוק שלה לרגע אפילו לא הורגש כשחשה כאב אחר.
רגשות אשם החלו למלא אותה כשבהתה בגופתו של וויסטן. היא ניסתה להזכיר לעצמה שלא הייתה לה ברירה, והוא זה שבחר בדרך הזאת. היא ניסתה לחוש כלפיו כעס. כעס היה אמור לשכך ממנה את האשמה, אבל היא לא עזבה לשום מקום.
היא הזדעזעה כשעיכלה לפתע שהרגה אותו.
''אני מצטערת. לא הותרת לי ברירה אחרת... אני מצטערת...'' היא מעדה לעבר השולחן בו נח המפתח, והתפללה לטיפת מזל שזה המפתח הנכון.
כל ניסיון להתרכז בבריחה במקום במעשה שלה היה עלוב, אך הצליח לפחות קצת לגרום לה לפעול. דבר אחד הצליחה לדעת בין כל הטשטוש, וזה שאם לא תפעל, המעשה שלה עלול להיות לשווא.
כשהמפתח אחוז בידה היא צלעה לעבר הדלת, הכניסה את המפתח בידיים רועדות באלימות, וסובבה אותו שמאלה.
הדלת נפתחה, והיא מיהרה לצאת ולסגור אותה אחריה, לפני ששאר השומרים יתחמקו מהתוקפים ויבואו למטבח.
האוויר הצח שהכה בה גרם לכל נים ושריר בגופה הפצוע להתחנן לנוח תחת כיפת השמיים, ורק לאחר שהזכירה לעצמה שהיא עדיין לא בטוחה כל עוד היא לא במרחק בטוח מהארמון, היא נשאה את רגליה ומיהרה לרוץ לעבר היער.
היער. זיכרונות חמימים מילאו את ראשה כשנזכרה בילדותה שבילתה יחד עם וויל וריידראן, חבר ילדותם, בפעמים הנדירות שהרשו להם לצאת החוצה לטיול ביער.
אבל הפעם היער היה קר, חשוך ואפל. זה הרגיש שהוא אינו אותו יער מילדותה, שכעת הכל שחור וקודר. אבל שום דבר מזה לא הפריע לתחושת הקלה שלה על החופש שסוף סוף, אחרי ארבע שנים ארוכות, הצליחה להשיג.
גופה זעק בחוסר כוחות, הצד הימני של בטנה החל להתמלא בדם, וידיה שאחזו בפצע החלו גם הן לשנות את צבעם לאדום ארגמן.
היא הייתה חלשה, פצועה, מותשת. ואחרי מרחק מה בתוך היער, רֵייג׳ין הרגישה שהגוף שלה לא מסוגל עוד להחזיק אותה, והשתטחה על הדשא הלח.
טיפות של טל התערבבו בדמה, ורגע לפני שהחשכה לקחה אותה, פניו הקפואות של וויסטן הופיעו במחשבותיה.

~•~•~•~•~°~•~•~•~•~

מקווה שאהבתם💕