~מלכת האריות~

-|פרק 4|-

''שקט!" אטהלו צעק כשדפק בחוזקה על השולחן, והאנשים הרבים בחדר הקטן דממו מיד.
רֵייג׳ין ניסתה להיות מוסתרת ככל שיכלה בין כל המורדים. אומנם לוֹקָאין הזמין אותה אישית להשתתף באסיפה הזאת, אך היא עדיין העדיפה שלא יראו אותה ויחשבו משהו לא נכון.
היא לא שייכת אליהם. בעוד יומיים או אולי אפילו פחות היא תעזוב להמשך המסע שלה, אך היא עדיין רצתה לשמוע מה יש להם לומר באסיפה כדי לאסוף עוד מידע ולהפיח בה מעט תקווה.
תקווה שיש אנשים שמתנגדים לשלטונו של קאסאר.
''על מנת שנוכל לשמוע אחד את השני נצטרך שכשמישהו ידבר כולם יהיו בשקט.'' קולו החזק והסמכותי של אטהלו הדהד בחדר. ''במיוחד שעכשיו אנחנו באסיפה של כל המורדים ולא רק של המועצה הנבחרת. אם מישהו רוצה לדבר שירים את ידו.''
רֵייג׳ין הופתעה לראות עשרות ידיים מורמות באוויר. היא הניחה שזה בעקבות התקיפה אתמול בארמון וכל מה שלוֹקָאין סיפר לה בסיור שעשה לה.
היא נפגשה עם לוֹקָאין רק בארוחת הצהריים, לאחר שסיים לעזור לאטהלו. היא גילתה שהמורדים אוכלים כולם ביחד, ולהפתעתה הרבה לוֹקָאין דאג לה גם לארוחה.
אומנם אלה היו ארוחות קטנות מאוד, אך בהתחשב ברעב הכבד שהיה בדריאוסרה, היא הופתעה מאוד שהם מצליחים להשיג את האוכל, ועוד לכל כך הרבה מורדים.
כששאלה זאת את לוֹקָאין הוא הסביר לה שמחצית מהמורדים העבודה שלהם היא לא להילחם או לרגל, אלא לעזור לשאר המורדים שזאת כן העבודה שלהם להתקיים.
רוב הנשים או האנשים המבוגרים הם כאלה. המורדים קוראים להם הוולזים, שזה אומר בשפה קדומה 'הדואגים', משום שהם דואגים לצורכי שאר המורדים. ולאלה שנלחמים ופועלים בשטח הם קוראים האסקרים, שזה אומר 'הלוחמים'.
רֵייג׳ין חיפשה בעיניה את לוֹקָאין ומצאה אותו עומד ליד אחיו אטהלו. גופו הגדול והחזק זקוף קומה ופניו רציניות יותר מבדרך כלל.
''אנחנו צריכים למצוא דרך לתקוף אישית את קאסאר!'' אחד המורדים שאטהלו אישר לו לדבר אמר, ואיזכור שמו של קאסאר גרם לצמרמורת לא נעימה לעבור בחדות בגופה של רֵייג׳ין. ''המצב הזה לא יגמר עד שזה לא יקרה, אין לו שום חשיבות או ערך לחיי אדם! הוא רק רוצה את התחת השמן שלו על כיסא המלכות, לא משנה עם איזה מחיר אנחנו נאלץ להתמודד! רק אם נתקוף אותו אישית ונחסל אותו זה יגמר!"
קולות מחאה והסכמה נשמעו מהמורדים, ואטהלו היה צריך לדפוק רק פעם אחת בשולחן בחוזקה על מנת להשתיק את כולם. ''מילים יפות, אבל אנחנו מחפשים הצעות יותר מעשיות ופחות תיאוריות... מישהו מוכן לתת משהו יותר פרקטי?"
''נשלח אדם שיתקרב אליו מספיק בשביל לתקוע לו סכין בגב!" מישהו מהקצה השני של החדר הציע, כך שרֵייג׳ין לא יכלה לראותו, אלא רק לדעת שמדובר בגבר צעיר על פי קולו.
מההיכרות הרבה של רֵייג׳ין עם קאסאר, היא ידעה שזה לא יעזור להם. קאסאר הוא האדם הכי חשדן וזהיר שהכירה, ושם את הכס מעל לכל.
גם מעל רגשות.
רֵייג׳ין ככל הנראה בין האנשים שהכירו הכי טוב את קאסאר בממלכות, אך היא הכריחה את עצמה לשתוק. אסור היה שהמורדים ידעו שיש לה ידע כזה על קאסאר.
''ניסינו את זה,'' אטהלו אמר כשאפלה חדרה לקולו. ''אי אפשר להתקרב אליו. הוא תמיד עם שומרים וחשדן כלפי כל אחד, הוא לא הטיפוס הנקשר או המתחבר.
רעיון נוסף?''
''אם נעשה התקפה נוספת גדולה יותר, עם כל האסקרים לארמון אנחנו נצליח להגיע אליו.'' גבר מבוגר יותר אמר, גם אותו רֵייג׳ין לא הצליחה לראות מבעד להמון.
היא יכלה לשער שהם כשישים אנשים בחדר, ולוֹקָאין גם אמר לה שלא כל המורדים יכולים להגיע בדרך כלל לאסיפות.
עניין אותה כמה מורדים יש. כמה יהיו מוכנים להילחם בקאסאר.
ואם היא באמת תצליח במציאתו של וויל, היורש האמיתי, כמה אנשים ילחמו למען המלכתו במקום שלטונו של קאסאר?
''ראית מה קרה בהתקפה אתמול,'' אטהלו ענה לו. ''הנזק נעשה יותר לנו מאשר להם, והמורדים שהלכו לשם בחיים לא היו מצליחים להגיע לקאסאר. יש שם יותר מידי חיילים.''
''אז מה?! עדיף לא לעשות כלום?!" בחורה אחרת צעקה, ומיד אחריה פרץ שוב גל של מלמולים וצעקות.
אטהלו לא השתיק מיד את המהומה, אלא הקשיב בריכוז ללוֹקָאין שלחש לו משהו באוזן.
''אני חושב שצריך לעשות גיוס נוסף של מורדים! ככל שיהיו יותר, כך הסיכוי להצליח לתקוף את קאסאר גדל!"
''אין איפה לאכלס אותם! וזה מסכן אותנו בחשיפה לחיילים של קאסאר!"
האנשים התווכו זה עם זה עד שאטהלו סיים לדבר עם אחיו לוֹקָאין. הוא דפק שוב פעמיים על השולחן עד שהיה שקט מוחלט.
''יש הצעות נוספות?"
במשך שעות אנשים דיברו, הציעו, מידי פעם היו שוב מהומות שאטהלו השתיק, ורֵייג׳ין הקשיבה בעניין בדממה לכולם.
רוב ההצעות נשללו על הסף. רק בודדות מהן אטהלו הבטיח שידונו עליהם באסיפת המורדים הנבחרים, שתתקיים מיד אחרי שהאסיפה של כלל המורדים תסתיים.
אטהלו היה זה שדיבר, ולוֹקָאין רשם את ההצעות הרלוונטיות בדיו על דף. רֵייג׳ין ידעה שלפחות חצי מהרשימה הקטנה הזאת גם לא רלוונטית.
היא הכירה את מבנה הארמון, קאסאר והמשמר על הארמון כדי לדעת שחלק מההצעות לא יפגעו בקאסאר כלל.
אך בין כל ההצעות, הייתה הצעה שתפסה את תשומת ליבה מכולן.
''לוֹקָאין תוסיף לרשימה את ההצעה של רנדל, לתקוף את מתקן הכליאה במערב ולשחרר משם את המורדים.'' אטהלו אמר ללוֹקָאין, שרשם את דבריו ואז פנה אל המורדים חזרה. ''אני מודה לכולכם על ההצעות, כעת אני והמורדים הנבחרים נדון על הרעיונות שברשימה ונעדכן אתכם מחר בהחלטות.''
המורדים יצאו לאט לאט מהחדר, חלקם נשארו מעט לדבר בינהם, חלקם נשארו משום שהיו צריכים להשתתף גם באסיפה השניה.
רֵייג׳ין יצאה מיד. האוויר הפתוח היה בשבילה אושר אינסופי, והיא התפתתה לא ללכת להסתובב בחוץ כאוות נפשה. היא ידעה שעדיף לה כמה שפחות לטייל, כך הסיכויים להיתקל בחיילים יפחתו.
''רֵייג׳ין!" קולה של רוזטה קוראת בשמה לפתע נשמע מאחוריה, רֵייג׳ין הסתובבה לכיוונה וצפתה בה ובבחורה נוספת שהתקדמו לכיוונה.
''רוזטה, טוב לראות אותך שוב.'' רֵייג׳ין קידמה אותה בברכה והביטה בבחורה שחורת השיער לידה בשאלה.
''בבקשה, קראי לי רוז. תכירי, זאת מרגרי. מרגרי, זאת רֵייג׳ין, זאת שהיא הצטרפה אלינו אתמול.'' רוז ערכה בינהן היכרות קצרה.
''נעים מאוד,'' מרגרי אמרה בחיוך ורֵייג׳ין ענתה לה בחזרה בחיוך משלה.
''חשבנו אולי תרצי לעזור לנו לארגן את ארוחת הערב,'' רוז הציעה. ''נשמח לעוד ידיים עובדות אם אין לך דבר אחר לעשות.''
רֵייג׳ין שמחה על ההצעה. היא בהחלט לא רצתה להסתובב בחוסר מעש ולהיות כאן לנטל.
''אשמח מאוד.''
רֵייג׳ין הלכה בעקבות רוז ומרגרי, שדיברו בינהן על הנאמר באסיפה. הן הגיעו לאחת מהבקתות, ורוז הנחתה את רֵייג׳ין מה לעשות בקצרה לפני שהחלו שלושתן לדבר בחדר הקטן תוך כדי עבודה.
''ההצעות של רנדל תמיד הכי טובות, אני בטוחה שיבחרו בזאת שהציע היום.'' מרגרי אמרה בזמן שסידרה את הצלחות, ורֵייג׳ין הביטה בה בשאלה כשניסתה להיזכר מי זה רנדל.
''רנדל?"
''גבוה, בן עשרים וארבע, שיער חום ארוך. מי שהציע לתקוף את מתקן הכליאה במערב ולשחרר משם את האסירים והעבדים,'' רוז אמרה, ורק אז רֵייג׳ין נזכרה. ''הוא אחי.''
רֵייג׳ין הביטה בה מופתעת. ''הוא לא נראה אחיך.''
רוזטה משכה בכתפיה. ''טוב, אנחנו באמת לא כאלה דומים במראה-''
''במיוחד לא באופי.'' מרגרי העירה מהצד.
''-ואנחנו לא כאלה קרובים, אבל בזכותו אני כאן. הוא אחד מהמורדים הנבחרים.''
''את לא דומה כמעט לאף אח שלך,'' מרגרי העירה תוך כדי שהרימה את אחת הצלחות שנפלו לה על הרצפה. ''חוץ מאילייה, היא פשוט העתק שלך.''
''יש לך עוד אחים?" רייג׳ין שאלה את רוז, שחיוך מעורב שמחה ועצב הופיע בפניה בעקבות השאלה.
''כן, יש לי שבעה אחים.''
''שבעה?!" מרגרי שאלה מופתעת, ואז החלה למנות באצבעותיה במצח מכווץ, ''רנדל, אילייה, דייבן, מארין וקיילו... אף פעם לא אמרת שיש לך שבעה אחים.''
''אף פעם לא שאלת,'' רוז מלמלה, וחוסר הנוחות הבולט שלה מהשאלה התבטא בכל תנועה בגופה.
''איך נבחרו המורדים הנבחרים?" רֵייג׳ין שאלה בניסיון להעביר את הנושא למען רוזטה.
''בכל שלושה חודשים כל המורדים מתכנסים להצבעה,'' רוז הסבירה לה. ''כל מורד רושם שם של אחד המורדים שהוא חושב שצריך לייצג באסיפת הנבחרים. בדרך כלל בוחרים במי שהציעו באסיפת כלל המורדים הצעות טובות וחכמות.''
רֵייג׳ין החלה לסדר את שקי האוכל על השולחן כששמעה מהצד את רוז ומרגרי ממשיכות לדבר בינהן, היא שיערה בעקבות כך שיש בינהן חברות ארוכה, אבל אולי לא מספיק עמוקה אם מרגרי לא ידעה את מספר אחיה. ''אז מה שלום אטהלו, רוז?"
שאלתה של מרגרי העלתה אדמומיות בלחייה של רוז, ורֵייג׳ין בחנה את שתיהן בעניין תוך כדי שסידרה את השקים.
''אמ... למה את שואלת?"
מרגרי משכה בכתפיה בחיוך. ''ראיתי שהוא דיבר איתך בפרטיות לפני אסיפת המורדים, ואם השמועות נכונות...''
''בסך הכל עדכנתי אותו לגבי הציוד החסר במרפאה.'' רוז מיהרה לקטוע את דבריה של מרגרי בביטול. ''שמועות זה סת...''
דלת החדר נפתחה לפתע ואחד המורדים נכנס בסערה. ''רוז צריכים אותך במרפאה.''
בלי שאלות רוז מיהרה לצאת אחריו, וכשהדלת נסגרה מרגרי נאנחה בקול רם. ''מסכנה... היא המרפאת היחידה בכל הכפר הזה. כבר לילות שהיא לא ישנה...''
רֵייג׳ין לא ידעה אם הדברים הופנו אליה, אך משום שהייתה היחידה איתה בחדר הרשתה לעצמה לתת לסקרנות שלה לנצח. ''המרפאת היחידה?"
מרגרי העיפה לעברה מבט מבעד לכלים שסידרה והנהנה בראשה. ''כן, רוז הגיעה לכאן לפני כמה חודשים. רנדל היה פה הרבה לפניה והמצב היה רע. זה היה לאחר ניסיון גיוס מורדים, ואטהלו יחד עם עוד עשרה אסקרים נפצעו קשה מאוד.
מעטים האנשים שיודעים משהו על רפואה ונשארו, וכמובן אף מרפא לא הסכים לבוא לכאן. אז רנדל הלך בעצמו לקרוא לה ולבקש ממנה לבוא לעזור. רוז הסכימה בסוף והגיעה לכאן למרות שיש לה המון אחים קטנים,'' ואז מרגרי עבר ללחישה כאילו סיפרה לה סוד- ''ואם הבנתי נכון, אז גם למרות שעבר בינה לבין רנדל חתיכת חתול שחור...
היא הצליחה להציל את חייהם של שבעה מהאסקרים, ביניהם אטהלו.''
רֵייג׳ין עיכלה את המידע הזה כשפנתה להביא עוד שקים. ''וכעת יש שמועות על אטהלו ורוז?"
היא הבחינה מהצד במרגרי מחייכת לעצמה. היא נראתה טיפוס שאהב לחלוק מידע, ולרייג׳ין זה בהחלט לא הזיק לשאוב מידע נוסף. ''אומרים שהם ממש רוזיה נריוואה... ואני בהחלט לא אופתע אם זה נכון. ראיתי את המבט של אטהלו עליה היום, זה היה מבט של גבר מאוהב.''
רֵייג׳ין לא זכרה משהו מהבוקר כשהייתה במרפאה, אך לפי איך שרוזטה התחמקה ממרגרי, נראה שהיא צדקה. ''מה איתך? ממתי את פה?"
''כמעט שנתיים וחצי. המורדים הצילו את הכפר בו גדלתי מהחיילים של קאסאר.'' היא כמעט ירקה כשאמרה את שמו של קאסאר. ''יש כאן הרבה מורדים מאותו הכפר שהגיעו לכאן לעזור כהוקרת תודה, אני אחת מהם.
שמעתי שלוֹקָאין מצא אותך פצועה ביער והביא אותך הנה.''
רֵייגֵ'ין הנהנה בראשה. ''כן, זה פחות או יותר הסיפור.''
''מאיפה באת?"
''סלאוז,'' השקר יצא בקלות משפתיה. לפי הפתיחות של מרגרי, רייג׳ין ידעה שהיא חייבת להיזהר איתה עם כל מילה שתצא משפתיה. ''זה כפר בדרום.''
''אה. לא שמעתי עליו האמת. אז מה את עושה כל כך רחוק מהבית?"
''אני מחפשת מכר משפחה, בחור בשם וויל.''
שמץ של חיוך נגלה בפניה של מרגרי. ''אהוב שנעלם לפני המלחמה?"
עיניה של רֵייג׳ין נפערו בתדהמה למשמע הניחוש של מרגרי, והיא חשה כאילו אגרוף מכה בבטנה.
לא היו מילים נכונות מאלה.
''איך ידעת?''
''המבט שלך אמר לי. קל לי לפענח הבעות פנים, במיוחד כשמדובר בענייני אהבה.''
ליבה של רֵייג׳ין כאב כל כך לפתע, עד כה היא ניסתה כמה שפחות להיזכר בוויל. וויל שהיה חברה הטוב ביותר, חבר ילדותה, כמעט כמו אחיה.
וויל שלקראת הסוף היה גם האחד שגילתה לו את רגשותיה כלפיו.
היא אהבה אותו. יותר מחבר, יותר מאח. ולמרות שעברו ארבע שנים מאז, היא לא שכחה.
היא לא ידעה אם הרגשות בתוכה עדיין קיימים, קאסאר דאג להשכיח ממנה את רֵייג׳ין הקודמת כדי להפוך אותה לרֵייג׳ין השורדת, אך היא עדיין התגעגעה אליו בכל ליבה.
או שאולי זה היה אליה שהתגעגעה.