~מלכת האריות~

-|פרק 14|-

הם הגיעו לכפר הצפוני של המערב, מאטיפורס, כשהשמש בדיוק החלה לשקוע בשמיים.
לוקאין הציע שיחפשו מקום להתמקם ביער לפני שייכנסו אל שערי הכפר, כדי שרייג׳ין תוכל לישון במקום הזמן שהייתה אמורה לישון בפעם הקודמת, משום שלא הספיקה בגלל החיילים של קאסאר.
אולי זה היה בעקבות הקרבה לכפר מאטיפורס, אולי זה היה האדרנלין, אולי זו הייתה ההתרגשות מהעובדה שהיא כנראה נמצאת באותו כפר בו וויל כלוא. אבל היא לא הייתה אפילו מסוגלת לחשוב לנוח כעת, כשהייתה כל כך קרובה למטרת חייה.
למצוא את וויל, שישחרר את דריאוסרה.
הם הצליחו להתחמק מהחיילים, אך לא היה להם מושג מתי גם הם יצליחו להגיע לכפר אחריהם. היא ידעה שהם חייבים לנצל כל רגע ורגע בכפר הזה.
''תראי.'' לוקאין הצביע לעבר מודעת מבוקשים התלויה על אחד המבנים. פניה צוירו עליה, כמו שאר הדפים הפרוסים ברחבי הממלכה. ''אם זה הגיע עד לפה, כנראה זה כבר בכל דריאוסרה.''
רייג׳ין חשה את בטנה מתכווצת. ''צריך למצוא מקום כליאה של אסירים עוד מתחילת שלטונו של קאסאר.''
לוקאין הניד את ראשו באישור. ''יש לי כאן חברים שאני מכיר, הם גרו פה עוד מלפני ההשתלטות של קאסאר, נשאל אותם.''
החברים של לוקאין גרו במרחק מאוד קצר מהמקום בו היו, לא יותר משעה של הליכה עד שהוא סימן לה לעבר בית קטן וצנוע בסוף אחד הרחובות.
''אתה סומך עליהם?" רייג׳ין שאלה כדי לוודא, רגע לפני שלוקאין דפק על דלת ביתם.
הוא לא הספיק לענות לה, הדלת נפתחה בבת אחת כשנראה שגבר נמוך ורזה התכוון לצאת מהבית, עיניו נפערו בהפתעה למראו של לוקאין בפתח הדלת.
''קאי?'' הגבר, שנראה לא יותר מגיל ארבעים שאל בתדהמה, ולא לקח לו זמן רב לעכל ולחבק את לםוקאין בחוזקה. ''מה אתה עושה פה? חשבתי אתה עם המורדים, אתה יודע כמה האזור הזה מסוכן לכם."
לוקאין חייך לעברו כשהשתחרר מחיבוקו המוחץ. אותו חיוך מוכר כל כך בפניו, שרייג׳ין כבר התרגלה אליו. ''אני צריך את עזרתך, ג׳ד.''
ג׳ד לא היסס לרגע. הוא סימן להם להיכנס כשהעיף מבט לאחור לוודא שאף חייל אינו עוקב אחריהם, וסגר את הדלת.
הבית היה פשוט וצנוע גם מבפנים, קירות העץ התקלפו משנים רבות שהבית בנוי, אור מעומעם נכנס דרך החלונות המועטים, אך הספיק כדי שיוכלו לראות היטב. רייג׳ין זיהתה שלושה ילדים שהסתובבו בסלון, ואישה נמוכה שהתקדמה לעברם מהמטבח.
''קאי! איזו שמחה לראות אותך שוב!" רייג׳ין הסתקרנה מאיפה הזוג הזה הכיר את לוקאין, ונראה שבאופן מאוד חיובי אם קיצרו את שמו בחיבה.
''גם אותך, ראנה, עבר זמן רב.''
ראנה הבחינה ברייג׳ין העומדת מעט מאחורי לוקאין, וחייכה אליה חיוך לבבי. ''מי זאת שהבאת איתך אלינו?"
לוקאין סובב את ראשו להביט בה, וסימן לה בעיניו שהיא יכולה להוריד את הברדס שהסתיר מחצית מפניה.
ראנה וג׳ד השתנקו יחדיו כפניה נגלו כפנים המופיעות בכל פינה בממלכה.
''אני מצטער שאני מגיע אליכם רק בנסיבות האלו, ועוד מסכן אתכם כך, אבל אני חייב את עזרתכם.''
ג׳ד חייך אליו ברוך, כנראה הבין את האשמה שלוקאין חש ומיהר לבטל אותה. ''גם אחיך סיכן את חייו בשבילנו. אל תצטער, נשמח לעזור בכל דרך שנוכל.''
ראנה הסכימה עם בעלה בלי להסס לרגע. ''קודם שבו, נראה שעבר עליכם מסע ארוך.''
רייג׳ין ולוקאין התיישבו בכיסאות העץ מול השולחן בסלון, וראנה וג׳ד התיישבו מולם כשבחנו את פניה של רייג׳ין, שהשתדלה לא להראות את אי הנוחות שחשה.
''זאת רייג׳ין,'' לוקאין הפנה את תשומת הלב אליו כששם לב לחוסר הנוחות שלה. ''היא באה מהארמון ונרדפת אחר חייליו של קאסאר. אנחנו מחפשים את אחד היועצים הקרובים למלך רואוון, שכנראה נכלא כאן באיזור לאחר מותו.'' רייג׳ין כמעט ולא יכלה לעצור את נשימת הרווחה מכך שלוקאין לא גילה להם על וויל. ''ידוע לכם על מתקן כליאה מוסתר או צינוק שהיו עוד מתחילת שלטונו של קאסאר?"
רייג׳ין המשיכה לשתוק כאשר ג׳ד וראנה חשבו על דבריו של לוקאין, מתח אפף אותה בשניות הגורליות הללו.
''לריוס אמר דבר דומה לזה...'' ג׳ד לפתע מלמל לעצמו, גרם לתקווה להינצת בליבה של רייג׳ין כשפנה אליהם. ''בנו של בעל הפונדק ואני היינו חברים קרובים, פעם הוא אמר משהו על איזה צינוק של אנשים שקאסאר רוצה להסתיר, בעיקר יועצים ומקורבים שנשארו בחיים.''
זהו זה. רייג׳ין ידעה שזה המקום בו וויל נמצא. היא הרגישה בתוכה את התקווה, שקודם רק ניצתה, בוערת כעת בכל כוחה.
''איפה נוכל לדבר עם לריוס?" לוקאין שאל, נראה שהיה שותף לתקוותה, אך הבעת פניו של ג׳ד לא בישרה טובות.
''הוא נרצח לפני כמה ימים, בידי חייליו של קאסאר באשמת בגידה.''
לוקאין פער את עיניו בתדהמה. ''זה לא מקובל פה בגידות...''
''נכון, גם אנחנו חשבנו כך,'' ראנה הסכימה איתו בהבעת צער גלויה. ''אבל אולי אביו יודע דבר מה, אולי לריוס והוא דיברו על כך לפני ש... נרצח.''
''איפה הוא נמצא?" אלה היו מילותיה הראשונות שרייג׳ין אמרה בביתם, ונראה שהפתיעה את ג׳ד וראנה. אולי חשבו שהייתה אילמת...
''אמ... בפונדק דרכים לא הרחק מכאן,'' ג׳ד ענה לה כשבחן את פניה המוכרות לכל בממלכה. ''תוכלו לדבר איתו בלי לחשוש, אך לא הייתי ממליץ לך להראות את פניך שם. למרות שהעוני והרעב בשנה האחרונה נרגעו ופחתו מעט, המחסור לאט לאט החל להגיע אפילו לפה.''
לוקאין הניד את ראשו באישור. ''כמובן, תודה ג׳ד על העזרה.''
''תבואו לפה אחר כך,'' ראנה הציעה. ''אפנה לכם את אחד החדרים, תוכלו לישון פה בבטחה לפני שתצאו למסע חזרה לכפר המורדים.''
רייג׳ין התכוונה לסרב בנימוס, אך לוקאין הקדים אותה. ''נבוא, אבל אל תחכו לנו יותר מידי. אם לא נגיע עד מחר בלילה, תדעו כבר שנתפסנו.''
''אתה מוזמן כל פעם, קאי,'' ג׳ד אמר, והם נפרדו מהם לשלום.
''אני מקווה בשבילנו שהנסיך שלך שווה את הסיכון בלנסות לפרוץ את אחד המקומות הכי שמורים במערב,'' לוקאין אמר לה כשיצאו מביתם של ראנה וג׳ד, תוך כדי שהיא דאגה לכך שהברדס מסתיר היטב את פניה.
''אל תדאג, וויל לא יאכזב אותנו.''
'הוא לא יאכזב אותי,' היא השלימה בתוך ליבה.
''את תמיד קוראת לו ככה?"
''כמו שג׳ד וראנה תמיד מקצרים את שמך לקאי.''
''זה רק כי הם אינם יודעים ששמי המלא הוא לוֹקָאין.''
רייג׳ין הביטה בו מופתעת כשהלכו בשביל המוביל לפונדק, לוקאין תמיד נדמה לה כאדם פתוח כל כך וכנה יתר על מידה. ''חשבתי שאתה סומך כמעט על כל אחד.''
לוקאין חייך מעט בעייפות. ''עליהם אני סומך, על עצמי לא.''
רייג׳ין החלה לחשוב שהיא אולי הבינה. כנראה להיות מורד זה לא כזה פחות מסוכן לאחרים מאשר בחורה מבוקשת המופיעה בכל פינה בממלכה.
''מה אם וויל שלך לא יהיה אותו אדם כמו שהיה לפני ההשתלטות של קאסאר?"
היא גמעה את רוקה בכבדות למשמע שאלתו הקשה של לוקאין. זה דבר שהיא השתדלה שלא לחשוב עליו כמעט.
''הוא לא השתנה עד כדי כך,'' היא אמרה, אך יותר כדי לשכנע את עצמה מאשר את לוקאין ההולך לצידה. ''הוא בטוח גם רוצה לשים סוף להדרדרות של דריאוסרה.''
''ומה אם לא?" לוקאין הקשה.
''אין שום סיכוי.
ברגע בו ישתחרר, הוא יעשה כל שביכולתו לעזור לנו. וויל לא יישב בשקט למראה אנשי דריאוסרה סובלים מידיו של קאסאר.''
'הוא לא היה עומד מנגד, אילו היה יכול כשאני סבלתי מידיו של קאסאר.' רייג׳ין השלימה בתוך ראשה.