~מלכת האריות~

-|פרק 12|-

רוהאן.
שותפה לשעבר לתא, שהבטיח לה שינסה לחלץ אותה משם ברגע בו יוכל, עמד מולה כשהוא הופתע לא פחות ממנה.
למרות שעבר זמן רב, נראה היה שהוא בקושי השתנה. הוא עדיין נראה צעיר יחסית למרות גילו המבוגר, וחזק למרות שנים בהן נכלא...
זקנו האפור צמח מעט, וכך גם שיערו שהגיע כעת עד כתפיו. רייג׳ין לא יכלה להתיק את מבטה מעיניו החומות הנבונות, שכבר חשבה שלא תראה יותר לעולם.
''חשבתי...'' רוהאן מלמל בגמגום כשהתקרב לעברה, בעודו סרק את גופה כאילו לא האמין שהוא ראה אותה. ''חשבתי שהוא הרג אותך.''
עיניה של רייג׳ין נפערו בתדהמה. ''מ... מה? אני לא מבינה כלום... מה אתה עושה פה רוהאן? היית כלוא פה?"
''מאיפה אתם מכירים?" לוקאין התערב לפתע בשיחתם, והזכיר לרייג׳ין שהיא ורוהאן לא היו שם לבדם.
''הייתי שותף שלה בצינוק,'' רוהאן ענה כשרייג׳ין לא הראתה מסוגלות לענות בעצמה, ואז פנה חזרה אליה, ''כן. מאז התקיפה של המורדים בארמון.''
''היית בתקיפה?!"
''הבטחתי לך שאבוא להוציא אותך משם,'' רוהאן הזכיר לה, ובאותו רגע היא הבינה הכל. ''כשלא מצאתי אותך בתא... חשבתי שהוא הרג אותך בגלל הבריחה...''
הוא הגיע אל המורדים, היה בתקיפת הארמון, שהייתה באותו רגע בו היא נלקחה לקאסאר. אותה תקיפה שבזכותה היא הצליחה לברוח.
''הייתי אצל קאסאר.'' רייג׳ין התחרטה על כך שאמרה זאת כשנזכרה שמורדים עמדו סביבם. זה לא נשמע טוב למי שלא הבין למה התכוונה. ''כשתקפתם הצלחתי לברוח בזכות המהומה שהקמתם.''
היא שמעה לפתע את לוקאין מגחך במרירות. רייג׳ין הפנתה את פניה להביט בו, והבחינה תוך רגע בניצוץ הכעס בעיניו של לוקאין כלפי רוהאן. ''אז זאת הסיבה ששכנעת את כולם לתקוף את הארמון, רוהאן? כי רצית לשחרר אותה?''
רייג׳ין החזירה את עיניה בהפתעה לרוהאן, שלא נראה שהתרגש מדבריו הקשים של לוקאין.
רוהאן היה זה ששכנע את המורדים לתקוף את הארמון...?
''הבטחתי הבטחה, לוקאין,'' רוהאן אמר כשהביט היישר בעיניה של רייג׳ין. ''אני לא מצפה ממך להבין זאת.''
''מתי אתם צריכים לעזוב?" רייג׳ין שאלה בניסיון להחליף לנושא פחות קר וקשה. היה אפשר להרגיש שחילופי הדברים בין שני הגברים הם רק רמזים על דברים אפלים יותר שאינם נאמרו בקול רם לידה.
''הם יעזבו בקרוב,'' לוקאין ענה לה. ניצוץ של תמיהה ניצת בעיני רוהאן למשמע המילה 'הם'. ''אחרת התגבורת שהחיילים של קאסאר הזמינו תמצא אותם פה.''
''אתה לא חוזר?" רוהאן שואל בסקרנות.
''לא, אנחנו עוזבים.''
רוהאן החזיר את מבטו לרייג׳ין, והיא נכחה לגלות שוב כמה התגעגעה למבט שלו. ''אנחנו צריכים לדבר.''
רייג׳ין הנהנה בהסכמה, והצביעה בראשה לקצה 'המחנה הזמני' שהמורדים שהו בו.
לוקאין פנה לדבר עם רנדל, כנראה להודיע לו שהוא עוזב איתה, והיא ורוהאן התרחקו מכולם עד שאף אחד לא יכל לשמוע את דבריהם.
''את עוזבת איתו?" רוהאן שאל.
''כן. אני צריכה ללכת לחפש מישהו, ולוֹקָאין רוצה לעזור לי.''
רוהאן גיחך בצחוק. ''נראה שהוא רוצה יותר מלעזור לך.''
רייג׳ין חייכה בשעשוע, בעוד ניסתה להסתיר את הסומק שאיים להיחשף בלחייה. היא הודתה על כך שרוהאן הוא לא גבר שיתעקש עד שתגלה לו את מי היא מחפשת. הוא רצה לרוב לדעת רק מה שהוא צריך לדעת.
''אתה יודע שהלב שלי שייך כבר לגבר אחר.''
הצחוק נעלם מפניו המבוגרות של רוהאן, ולפתע היא יכלה לזהות על פניו קמטים שלא ראתה בעבר.
''גבר מת, אם יורשה לי לומר,'' רוהאן אמר את המילים הבוטות, כאילו היו מילות חולין פשוטות. ''הלב מפנה מקום בסופו של דבר.''
חיוך עצוב ועייף נמתח בפניה של רייג׳ין. אילו רוהאן ידע במה היא מאמינה... אילו ידע שלדעתה וויל עדיין חי...
''אולי,'' היא פטרה לבסוף. ''מה איתך? מה התוכנית שלך?"
''לחזור הביתה. אליסן בטח משתגעת שוב מדאגה.''
''ואז?"
רוהאן הרהר על דבריה לכמה רגעים, כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה בה הרהר בשאלה הזאת. ''לחזור לכפר המורדים, אם לא יזרקו אותי משם ברגע בו כף רגלי תדרוך שם.''
רייג׳ין צחקקה וגלגלה את עיניה בשעשוע. ''אני מקווה בשביל אליסן שכן, אולי רק ככה לא תברח ממנה הפעם.''
רוהאן צחק בקול, ולפתע, ללא שום הכנה, חיבק אותה בחום.
נשימתה של רייג׳ין נעתקה בעקבות המגע הזה, אך לא עבר זמן רב עד שחיבקה אותו בחזרה. נחמה עזה, תחושה שבקושי זכרה איך הרגישה, שטפה אותה כמו גלים נעימים.
''באמת דאגתי לך, ילדה,'' רוהאן מלמל, ואז שחרר את אחיזתו מגופה הקטן. ''אני כל כך שמח לראות שאת חיה.''
רייג׳ין חייכה אליו. ''היה טוב גם לראות אותך, רוהאן.''
רייג׳ין ורוהאן שמעו את האסקרים שבמרחק מה מהם צועקים לכולם להתחיל להתקדם חזרה לכפר המורדים. הם נפרדו זה מזו לשלום, בידיעה שעוד ייפגשו, ואז הלכו כל אחד לדרכם. רוהאן צעד יחד עם הקבוצה שחזרה לכפר המורדים, ורייג׳ין התקדמה לעבר לוקאין שחיכה לה איפה שדיברו קודם לכן.
''את מוכנה?" לוקאין שאל כשנעמדה מולו.
רייג׳ין הנהנה את ראשה לכן, ובחנה את הבעת פניו של לוקאין לעומק. ''כן. אני רק מקווה שאתה יודע למה אתה מכניס את עצמך.''
חיוך משועשע נמרח על פניו הנאות של לוקאין. ''ומה אני צריך לדעת?"
''שאנחנו הולכים למסע שאין לנו מושג איפה הוא מסתיים, אנחנו מחפשים מישהו שכולם בטוחים שהוא מת, אתה צועד עם מישהי שהפנים שלה מפורסמות בכל דריאוסרה מתחת סכום מאוד מכובד של דיינקס, ואם תתפס עוזר לי כנראה תואשם בבגידה במלך קאסאר.''
ההבעה המשועשעת על פניו לא סרה במשך כל טיעוניה בפניו, אולי רק גדלה. רייג׳ין חשבה לרגע שהיא מעולם לא פגשה גבר כל כך מתסכל ו... מאתגר ממנו.
''אני דווקא חושב שזה הולך להיות מהנה ביותר.''
רייג׳ין לא יכלה לעצור בעצמה מלגלגל את עיניה, לפחות הצליחה להחניק כראוי את החיוך שכמעט והתחמק אל פניה.
היא החלה להתקדם בשביל, בידיעה שלוקאין צעד אחריה, כנראה היה נחוש להוכיח לה שהוא עוד יעמוד באתגר.
כן. היא בהחלט לא פגשה כזה גבר עקשן...