~מלכת האריות~

-|פרק 10|-

''איפה אני ישנה?" רֵייג׳ין שאלה כשלוקאין הוביל אותה לאחד מהחדרים בבית בו אירחו אותם.
הם שכנו באותו כפר שאירח אותם גם בפעם הקודמת, אך הפעם לוקאין הוביל אותה לבית אחר שלא הייתה בו בפעם שעברה.
וגם אם זה היה נראה מוזר לבעלי הבית שהיא הגיע קשורה לחגורתו של לוקאין, הם לפחות לא הראו זאת. זה מספיק הביך אותה גם ככה.
''כאן,'' לוקאין ענה בפשטות כשהצביע לה על המיטה שבחדר.
החדר היה קטן, עם מיטה אחת גדולה שהספיקה אולי לשני ילדים גדולים לישון עליה יחד, וחוץ מארון בגדים שהיה ריק בצד החדר, לא היה דבר.
לא מיטה נוספת.
''ואיפה אתה תישן?" היא שאלה, אף על פי שלא הייתה בטוחה שהיא רצתה לשמוע את התשובה לשאלה הזאת.
''כאן.'' לוקאין הצביע על אותה מיטה, כאילו זה דבר של מה בכך.
''אתה צוחק."
''אני נראה לך צוחק?" הוא שאל אותה, ולשם שינוי, הפעם לא נראה שצחק עליה. התסכול החל לגבור עליה כשהיא ניסתה למצוא מילים.
היא לא תישן איתו באותה מיטה!
''אתה... אתה גבר.'' היא ניסתה לומר. העייפות גרמה למוחה להיות איטי יותר, עד שכמעט רצתה לתת לו פשוט מכות וזהו.
הפעם חיוך משועשע נמתח בפניו הנאות של לוקאין. ''ואת ממש חדת הבחנה היום.''
היא התעלמה מעקיצתו. ''אני לא ישנה עם גבר באותה מיטה.''
''את רוצה להגיד לי שאף פעם לא ישנת עם גבר באותה מיטה?" הוא שאל בהרמת גבה.
''לא!" היא ענתה מיד, בעוד לחייה האדימו ובערו באש. מה הוא חשב שהיא לכל הרוחות?!
לוקאין שרק לעצמו, השעשוע בהבעתו התגבר ככל שהשיחה הארורה הזאת ממשיכה. ''ממש ליידי אמיתית.''
רייג׳ין גלגלה את עיניה. ''אתה מוכן לשחרר לי את הידיים?"
אם כמה שזה היה מפתה לא לבקש זאת כדי לא להראות בפניו חולשה, ידיה כבר כאבו משפשופי החבל על מפרקיה.
לוקאין פנה לדלת, נעל אותה, הכניס את המפתח לכיס בבגדיו ורק אז התקרב אליה לשחרר את החבל שכבל אותה.
הקרבה שלו אליה גרמה לנשימתה להיעתק.
''אתה יודע...'' היא הכריחה את עצמה להצליח לומר משהו, כך אולי לא ישים לב להשפעה של הקרבה שלו אליה. ''אני לא אברח, אתה יכול לתת לי לישון בחדר אחר.''
''אני מעדיף לא לקחת את הסיכון.'' קולו הגברי והצרוד עשה לה לפתע איזו תנועה מוזרה בלב.
'תשתלטי על עצמך, רֵייג׳ין!' היא צעקה על עצמה במחשבותיה, כשסוף סוף החבל השתחרר ולוקאין התרחק ממנה מעט.
היא שפשפה בידיה את מפרקיה החבולים, והביטה כמעט באימה בלוקאין נשכב על המיטה היחידה בחדר.
''קדימה, רֵייג׳ין, אני מבטיח לא לנשוך.'' לוקאין סימן לה לבוא לשכב במיטה לצדו, משום מה לא נראה עייף כמו שהיא הייתה.
היא לא ישנה שינה רציפה זה זמן רב...
''אתה בטוח בזה? כי אני לא מבטיחה שום דבר.''
לוקאין צחק בקול רם. ''אני יודע שאת סתם מאיימת, אז את יכולה להפסיק עם ההצגה הזאת ולישון סוף סוף.'' ואז הוסיף בטון ממזרי, ''חוץ מזה, אני דווקא אשמח אם תתחילי לקיים את האיומים האלה שלך.''
לחייה האדימו במבוכה. ''נוורהרמדו קיבורי.'' היא סיננה משפתיה בחוסר אמון.
''מה אמרת?"
''אתה לא יודע שפה קדומה?" היא שאלה מופתעת, ולוקאין חייך חיוך חושף שיניים.
''רק את הקללות.''
''אז מסתבר שלא את כל הקללות.''
''קדימה, רֵייג׳ין, עוד רגע את נופלת על הרצפה מעייפות.'' לוקאין התעלם מהעובדה שהודתה שקיללה אותו, נראה שזה אפילו שעשע אותו במקום לעצבן אותו.
הוא עייף אותה ככל שהתווכחה איתו יותר.
''אני לא ישנה איתך באותה מיטה.'' היא המשיכה להתעקש.
לוקאין נאנח בקול רם. ''אני מבטיח לא לגעת בך,'' הוא הבטיח בחוסר ברירה, אבל אחר כך היה חייב להוסיף בקול מתגרה, ''כמובן, אלא אם כן תרצי.''
זהו זה! זה הספיק לה!
''אני אשן על הרצפה,'' היא אמרה לבסוף מבלי להתרגש מדבריו. לוקאין הביט בה מופתע כשנשכבה על הרצפה, במרחק מה מהמיטה עליה שכב. היא עדיין לא סמכה עליו, אפילו לא טיפה.
היא הייתה מספיק עייפה, כדי להרגיש שהרצפה נוחה לה כל כך.
''את בטוחה בזה?"
רייג׳ין חייכה לעצמה במרירות כשעצמה את עיניה הכבדות. ''אל תדאג לי. ישנתי במקומות גרועים יותר.''
היא לא ידעה אם לוקאין אמר דבר נוסף, משום שהשינה לקחה אותה מיד לאחר מכן.
החזירה אותה לזיכרונות ישנים ורחוקים.