הם יצאו לדרך מכפר קרטיריס כשהחושך ירד.
רוזטה נראיתה כבר יותר טוב. הסימנים מתחת לעיניה כבר דהו מעט, ופניה היו פחות חיוורות.
''איפה היית?'' רוזטה שאלה את רֵייג׳ין כשהלכו זו לצד זו. ''לא ראיתי אותך במיטה כשהתעוררתי.''
''הלכתי לפונדק, הייתי צריכה לשתות משהו.''
זאת לא הייתה האמת לאמיתה, אך זה גם לא היה שקר מוחלט.
רֵייג׳ין הניחה שלא כדאי לספר לה על השיחה שלה עם לוֹקָאין, שעדיין הדהדה בראשה מאז.
חיוך משועשע נמתח בפניה של רוזטה. ''את יודעת להנות.''
היא הרגישה מעט רע לשקר לרוזטה, שהייתה כנה ואמיתית עימה עוד משיחתן הראשונה, אך היא ידעה שיש דברים שאינה יכלה להוציא החוצה.
היא השתדלה לומר את האמת בשאר הדברים, אלו שלא היו חיוניים להישמר בסוד למען הישרדותה, אף על פי שלא היו רבים כאלה.
רוזטה הייתה הבחורה הראשונה בגילה שרייג׳ין הרגישה נוח במחיצתה, והיא ידעה שאילו היה להן זמן רב יותר, היא הייתה מחשיבה אותה כחברתה.
''אני חושבת שלישון זה מהנה יותר.''
''אז למה לא ישנת?''
''לא הצלחתי להירדם,'' רֵייג׳ין הסבירה. ולמרות שחשבה שתהיה כעת עייפה, היא מצאה את עצמה עדיין ערנית כמקודם. ''מתי נגיע למתקן כליאה?"
''לא הרבה זמן הליכה. הם תכננו את היציאה כך שנגיע כשעדיין יהיה חושך.''
הם הלכו כמו אתמול בלילה- היא ורוזטה היו בקבוצה מאחור, ולהקלתה של רֵייג׳ין, הרבה פחות מבטים ננעצו בה הלילה.
חוץ ממבט אחד חדש.
''זאת רק אני,'' רוזטה העירה בדיוק כשרֵייג׳ין חשבה על כך, ''או שלוֹקָאין מביט בך בלי הפסקה?"
''זה לא מה שאת חושבת.''
רוזטה צחקקה חלושות. ''הוא ממש אינשוורס*.''
רֵייג׳ין כמעט נחנקה מהרוק בפיה. ''לא הוא לא!"
רוזטה גלגלה את עיניה כשמשכה בכתפיה, ולמזלה של רֵייג׳ין, היא לא הוסיפה יותר דבר על כך.
הם המשיכו ללכת דרך היער בחושך. רֵייג׳ין החלה לחשוב על דבריה של רוזטה, והרהרה עליהם ועל השיחה שלה אתמול עם לוֹקָאין.
היא לא התאהבה בו, ובטח שלא הוא בה. היא הרגישה זאת בוודאות. אבל כן היא חשה איזה קשר כלשהוא אליו.
בכל אופן, זאת לא הפעם הראשונה בה מישהו אומר לה דבר כזה. והפעם הקודמת לא נגמרה טוב בכלל...
' זה היה חודש ושבוע מאז שקאסאר חזר לארמון.
וויל ורֵייג׳ין בקושי התראו מאז, המלך רואוון היה נחוש שוויל ייפגש יותר עם אלנה, ארוסתו של וויל והמלכה העתידית של דריאוסרה.
אלנה דקורטס הייתה אצילה מהמעמד הגבוהה. הוריה היו עשירים כמעט כמו המלך עצמו, והיא הייתה בחורה למופת.
שלווה, עשירה, יפה, ממושמעת, עדינה, אצילית, מלכותית...
כל מה שמלכה צריכה להיות. כל מה שרייג׳ין לא הייתה.
השידוך הזה היה עוד מאז שאלנה נולדה.
בדרך כלל הורים מקווים לבנים, אך הוריה של אלנה דקורטס רק שיוועו לבת משום שידעו שאם תיוולד בת, היא תהיה המלכה העתידית.
לרווחתם, המזל היה עימם.
רֵייג׳ין הכירה טוב את אלנה, שכמוה וכמו וויל גדלה יחד איתם בארמון, אך היא מעולם לא התחברה אליה במיוחד...
אלנה הייתה קטנה מהם בשנתיים, ואף פעם לא חיפשה את תשומת ליבם. היא הייתה שקועה כל כך בלימודיה וברצון לרצות את הוריה, עד שאלו היו כמעט כל עולמה.
אלנה גדלה להיות נערה יפייפיה, חלומו של כל גבר, והיא הייתה כל מה שרֵייג׳ין לא הייתה.
היא הייתה חכמה ממנה, רגועה, ממושמעת, מחושבת ויפה הרבה יותר ממנה.
הקנאה של רֵייג׳ין כלפיה החלה בחודש הזה, כשהמלך עודד את וויל להיות יותר במחיצתה של אישתו לעתיד.
אף על פי שאז רֵייג׳ין לא אהבה את וויל באופן רומנטי, היא עדיין אהבה אותו כחבר. ועצם ההבנה שפתאום נחתה עליה, שאלנה הולכת 'לקחת' ממנה את החבר הכי טוב שלה, הובילה אותה לקנאה.
זה, וגם זה שוויל החל פתאום לדבר עליה בלי הפסקה.
לא משנה שאלו היו רק תלונות. העובדה שכל הזמן דיבר על הזמן שבילה במחיצתה של אלנה, גרמה לרֵייג׳ין לבחילה ולרצון עז לדפוק את ראשה בקיר.
''היא פשוט בלתי נסבלת! אני לא מאמין שאבא שלי רוצה שאנשא לה!" וויל המשיך להוציא את תסכולו בפני רֵייג׳ין, גרם לה להתחרט על הרגע בו קיוותה שלהוציא אותו החוצה יגרום לו לדבר על נושא אחר. ''אבא שלי חושב שהחיבור בא עם הזמן, אבל היא... היא כמו בובה. בובה יפה אבל בובה... היא לא מראה רגשות, כל הזמן מדברת רק על הממלכה או על הלימודים שלה, שום דבר אחר פשוט לא מעניין אותה!"
''אתה יודע שאלה לא אמורים להיות נישואים מאהבה,'' רֵייג׳ין הזכירה לו.
''כן, אני יודע! אני לא מצפה לאהבה... אבל לפחות... לפחות לאיזה חיבור מינימלי קטן, היא בכל זאת הולכת להיות אישתי.''
המילה 'אישתי' הכאיבה לפתע לרֵייג׳ין משום מה...
היא ריחמה על וויל ואלנה שיאלצו להתחתן מתוך אינטרס, אבל באותו זמן בו היא ריחמה על אלנה, היא גם קינאה בה על כך.
רֵייג׳ין אומנם לא אהבה באותו זמן את וויל, אבל היא לא ידעה אם לה בכלל גם לא תהיה האפשרות לבחור להתחתן מתוך אהבה.
היא הבינה את הרצון של וויל לפחות לחיבור מינימלי, ולה ולוויל ללא ספק היה חיבור מעבר למינימלי.
וויל המשיך לדבר על הפגישה האחרונה והמשעממת עם אלנה, עד שהפסיק כשהבחין במישהו שצעד במרחק מה מהם.
רֵייג׳ין הפנתה את מבטה לכיוון בו וויל הביט, כדי לראות מי האדם שגרם לו להפסיק בדיבוריו.
קאסאר.
הוא צעד לצד אחד הדוכסים בשם דרקונד ודיבר עימו, כשהבחין בהם שלח לעברם חיוך, שגרם לרייג׳ין לפתע לחוש בצמרמורת לא נעימה.
''מה אבא שלך אמר לך עליו?" רֵייג׳ין שאלה את וויל בקול חלש יותר, על מנת שקאסאר או אדם אחר לא יוכלו לשמוע.
''הוא גם לא ידע שהוא מתכנן לבוא,'' וויל סיפר לה תוך כדי שגם הוא בחן את דודו בעיניו. ''אני לא אוהב את המבט שלו עלייך."
רֵייג׳ין כיווצה את גבותיה בבלבול למשמע המשפט המוזר. ''איזה מבט?"
וויל גיחך בשעשוע, עיניו לא סרו לרגע מקאסאר. ''כמובן שלא תשימי לב לזה.''
שלא כהרגלה, היא החליטה להתעלם מהעקיצה שלו הפעם. ''וויל, איזה מבט?''
''את לא שמה לב למבט שיש לו בכל פעם שהוא רואה אותך?"
רֵייג׳ין ניסתה בכוח להיזכר, אך הדברים היחידים שקשורים לקאסאר שהיא זכרה, היו המבטים הבוחנים שהעיף לעברם של וויל ורֵייג׳ין כשטיילו ביחד.
היא עד כה חשבה שהוא בוחן את וויל, אחיינו. היא כלל לא תיארה לעצמה שהיה לכך כל קשר אליה.
''אני לא מבינה.''
וויל הפנה את מבטו מקאסאר וחזר להביט בה. לפי ההבעה שלו, הייתה לרֵייג׳ין הרגשה לא טובה לגבי מה שהוא התכוון לומר לה.
''זה מבט מאוהב.'' '
YOU ARE READING
~מלכת האריות~
Fantasy''את לוחמת, רייג'ין,'' הוא אמר לה כשהביט עמוק אל תוך עיניה. ''את נלחמת עבור כל מה שאת מאמינה בו, עבור כל מי שאת אוהבת. את לא נותנת לפחד לעצור בעדך ואת לעולם לא מוותרת. אומרים שהאריה הוא מלך החיות. שהוא המנהיג והשולט, אך בסופו של דבר את יודעת מי דואג...
