הדמעות של אמא אדמה

פרק אחד - דו קרב

"נו בחייך אוטריה, אל תהיי כזאת פחדנית."

"אני לא פחדנית!"

"אז בואי, תוכיחי."

הוא עף מעל פתח המערה, אור הבוקר המפציע האיר על את שערו הכסוף, היא עפה הרבה מעליו, עדיין סמוכה לצלע ההר.

"אתה מטומטם ג'ראלד, ושנינו ניקבר מתחת לקרח והשלג."

"אני בסך הכל סקרן ואת פחדנית."

"אתה מטומטם, והסיבה היחידה שאני יורדת אליך היא כדי שתהיה מישהי שתגן עליך מפני הטמטום שלך!" אמרה ועפה אליו.

הם עפו במעוף הבוקר ביחד עם כל הקבוצה כשג'ראלד הבחין בפתח, הוא סימן לה לבוא, כשפארוס לא הסתכל.

"אנחנו עלולים להיענש." אמר לה, כשירדה והתקרבה יחד איתו לפיר.

"אני לא מבינה, אתה רוצה להיכנס או לעוף מפה?"

"אני רוצה שניכנס, אבל אני גם רוצה שתדעי למה את נכנסת."

הם התקרבו אל הפתח, גופיהם היו אנושיים למראה, מלבד זוג כנפי העיט הענקיות שיצאו מגבם.

אוטריה נכנסה ראשונה.

"את רואה משהו?"

"עוד רגע", מלמלה והוציאה את שרשרת אבן הירח שלה, אשר הפיצה אור עמום אך יעיל ברחבי הבור. לא נראה בו דבר מלבד קרח שבור, שלג, ואדמה.

"שום דבר מיוחד, סתם קריסה של האדמה."

אמרה כשעלה בחזרה לאוויר הצח של הרי הצפון.

"את בטוחה?"

"רוצה לבדוק בעצמך?"

"בלעדייך? השתגעת?"

הם ירדו יחד, הפעם האור של אבן הירח של ג'ראלד התווסף ובקצה הבור, ליד נטיף קרח גדול, נראתה מחברת. הייתה זו מחברת פשוטה, בכריכת עור, תחושת ההתרגשות גברה על תחושת הסכנה כאשר אוטריה עפה מעט לעומקו של הבור ולקחה את המחברת. על יד המחברת נח פגיון בעל ידית עץ פשוטה. אוטריה לקחה את הפגיון ואת המחברת ויצאה ביחד עם ג'ראלד פעור העיניים לאור ולאוויר הצח.

הם רכנו מעל סלע ופחו את המחברת, הרוח הצליפה בפניהם והפכה את הדפים ללא הרף, כל מה שהספיקו לקרוא היה מילים בודדות בשפת בני העיטים העתיקה, אבל זה הספיק לבינתיים. על הפגיון לא היו שום סימנים, ג'ראלד לא הפגין בו עניין, אז אוטריה לקחה אותו לעצמה.

"אסור שפארוס ימצא את זה", לחש ג'ראלד.

"לפחות עד שנדע מה זה." הסכימה איתו אוטריה.

"אולם השינה הוא לא מקום בטוח." הוסיפה.

"אבא שלי סנדלר בעיר, יש לו חדר עבודה, אמנם המשמר עורך חיפושים, אבל זה קורה רק לעיתים רחוקות, נוכל להסתיר את זה אצלו בינתיים." הציע ג'ראלד בהיסוס. שניהם לא הטיבו להכיר את מבנה החוק.