מיה ישבה על המזרון בחדרה הקטן, הגשם, שהתחיל כאשר גונזו יצא אל הדרך, לא פסק. יומיים של גשם זה באמת לא עניין, בטח לא באזורים הצפוניים של טיליסיה. אבל מיה שנאה גשם. הקור המציק, הרטיבות האין סופית, כמות הבגדים שהיא הייתה צריכה ללבוש. גונזו אוהב גשם, הוא גם אוהב חום, מיה תהתה איך הוא מסתדר. לאן הוא הולך ואת מי הוא פוגש. שנתיים של הסתובבות זוגית אין סופית לא הכינו אותה לרגע הזה של לבד. דפיקה מהוססת על הדלת משכה את תשומת ליבה.
"אפשר להיכנס", אמרה מיה.
זו הייתה מוריה, היא פתחה את הדלת לאט והכניסה את גופה בשלבים. תחילה ראש, שזוף ושחור שיער עם עיניים ירוקות מלאות היסוס, מחפשות אישור. אחר כך כתפיים חזקות, מיד אחריהן שדיים בינוניים בטן ממוצעת ומותניים צרים. אחר כך רגל ארוכה אחת ועוד רגל ארוכה שנייה. רק כאשר כל גופה של מוריה היה בחדר, הבינה מיה שהיא יפהפייה, לא היה זה יופי מקומי, היה לה יופי של אשה לוסיאנית.
"הכל בסדר?" שאלה אותה מוריה. ורק אז הבינה מיה שהיא בוהה. היא טלטלה את ראשה בביטול וענתה:
"כן כן, אני ממש בסדר. מה רצית?"
מוריה הסתכלה עליה ארוכות. למרות שהיכרותן לא עברה את סף השיחה האחת, מיה הצליחה לזהות שביב של השתתפות בצער במבטה של מוריה. היא הרגישה צורך עז לשקף לה את המצב, נכון שהיא לא יצאה מחדרה כבר יומיים, ונכון שהיא נראית נורא, אבל זה ממש לא בגלל גונזו, היא פשוט לא אוהבת גשם.
"אני ממש בסדר. לא יצאתי מהחדר פשוט כי אני לא אוהבת גשם, זה הכל."
מיהרה להסביר. כדי שמורידה תפסיק להסתכל עליה קצת בעצב. היא שנאה את העיניים הירוקות של מוריה, את התחושה שהן העבירו בגופה, כאילו היא שקופה, ואיך דבר שביכולתה להסתיר. לא שיש לה מה להסתיר. זאת אומרת, לכולם יש דברים להסתיר אבל.
"את לא אוהבת גשם?" שאלה מוריה וקטעה את רצף המחשבות שתקף את מיה.
"לא." ענתה לה, ונמלאה הקלה מכך שגל המחשבות פסק לרגע.
"את פשוט לא ראית גשם ברולדו. בואי איתי." מיה לא הספיקה לחשוב על להתנגד ומוריה כבר אחזה בידה, עטפה את גופה במעיל עבה וכבד, כמו שרק אנשי הצפון יודעים להכין, וגררה אותה אל מחוץ לחדר. הן עברו על פני המסדרון הצר, מידי פעם נשמעו קולות משונים מתוך כל מיני חדרים, והן הביטו זו בזו וצחקקו. בהתחלה בהיסוס של זרות, ואז בקרבה של ילדות, כזו שנוצר בלי מאמץ או שאינה נוצרת כלל.
לאחר שעברו את שלב המסדרון, מיה תהתה איך היא מצאה את עצמה במצב הזה, אוחזת בידה של זרה, נגררת בין שולחנות של פונדק קטן בכפר קטן, באחד האזורים הכי נידחים באדמות המיושבות, ועוד לפני שהספיק להעמיק במחשבה, מצאה את עצמה מול הדלת של הפונדק. הגשם היה חזק, היא שמעה אותו היטב, כמעט אלים, מכה בכל מי שיעז ללכת בו. היא הביטה במוריה, בתקווה שזו תשנה את דעתה ותבין שזה לא רעיון טוב. אבל בעיניה הירוקות הייתה תשוקה. והיא הביטה בה בחיוך ובדלת, בכמיהה.
YOU ARE READING
הדמעות של אמא אדמה
Fantasíaבעולם בו עפים בני אדם עם כנפיים, וילדים בני חמש עשרה יוצאים למסע של חייהם. בעולם בו מלכים נלחמים על הכוח, ונסיכים נלחמים על הכתר. בעולם שבו חרבות וקשתות הן הנשק הגלוי, מילים וסודות הם הנשק הסמוי, והשילוב בינהם הוא המסוכן ביותר. שלושה נערים נערים ושל...
