היה זה בוקר חורפי, השמש בקושי יצאה מבעד לענני הבוקר, רוחות קלות נעו על חופי האי הסלעיים, מעירות משנתם לא יותר מאשר מספר חרדונים כסופי גב. מבחינת ליליאן, השמש תמיד זרחה בים ושקעה בים, ככה זה כשאת חיה על אי. מאמצע הלילה היא ישבה על הגדה ודגה דגים, אמנם רשתות הייתה הדרך היעילה, אבל היא הכי אהבה לאתגר את עצמה ולתפוס אותם עם חנית, למזלה היא הייתה מספיק טובה בתפיסתם עם החנית כך שיכלה להרשות לעצמה לנהוג בדרך זו לעיתים קרובות.
כשעלתה השמש לקחה ליליאן את שק הדגים, הניחה אותו על המריצה, ועלתה, כמו השמש הזורחת, לראש הגבעה.
רבים היו מתארים את האי כמאיים, חופיו הערומים עשויים אבן כהה, העלים של העצים היו בגוונים בין ירוק בהיר ללבן, תמיד בהירים יותר מגזעם, ובמרכז האי, עמדה מצודה ענקית, מוגנת בחומות ומוקפת שומרות, בה גרו בערך שלוש מאות וחמישים נשים.
מבחינת ליליאן, הנערה בהירת העור, אפורת העניים וזהובת השיער, היה זה הבית. את הנשים הובילה פיראטית אחת, בשם טאליה, היא חיה בעבדות ותחת שלטונו של אדם אכזר עד גיל שש עשרה, כשהייתה בת שש עשרה הצליחה להרוג את האיש ולהשתלט על ספינתו, אט אט היא בנתה צוות של נשים שנוצלו, כמוה. הן החלו לפרוץ לבתי בושת ולשחרר את הנשים שעבדו שם, הן הפכו שווקי עבדים והענישו סרסורים על פי ראות עיניהן. בשלב מסוים הבינה האישה, שאין מקום לכולן על הספינה, ולהרבה מהן אין בית לחזור אליו וחיי שודדות ים אינם מתאים להן. אז היא לקחה את אחד האיים הנידחים של אחת האימפריות וכבשה אותו. המלך של האימפריה ניסה לכבוש אותו בחזרה, עוד באותו הלילה שהחליט להכריז מלחמה על אי הנשים, הוא הורעל, וכל השפחות שלו והנשים המנוצלות שהיו בארמון, הוברחו אל האי. הייתה זו אזהרה לכל מי שהיה מעוניין להתעסק איתן, ומאותו יום, איש לא ניסה. המצודה הייתה רק חורבה כשהן הגיעו, אך תוך כמה שנים היא הייתה הטירה החזקה באזור. היה להן צי ימי עצמתי, וכל הנשים, ללא יוצא מן הכלל, למדו לקרוא, לכתוב, ולהילחם.
ליליאן הייתה שם כשכל זה קרה, היא ואמה, שהייתה פרוצה באחת הערים, חולצו כשהיא הייתה בת ארבע, במשך עשר השנים שלאחר מכן הן היו חלק מקהילת הנשים הזו, וליליאן ידעה שמילה, אמה, מרוצה מכל רגע.
"אנחנו מייצרות את המזון לעצמנו, לולים, צאן, גינות, דיג... מחליטות על גורלנו, וחופשיות ללכת בכל רגע שנרצה. חוץ מזה, יצא לי לראות את המגורים של טאליה, ידעת שהיא גרה בחדר בדיוק כמו שלנו? למען האמת שלה קטן יותר, משום שהיא אחת ואנחנו שתיים, היא מנהיגה הגונה." משפטים כגון אלו נאמרו לליליאן לא פעם ולא פעמיים, ההערצה של הנשים כלפי טאליה הייתה עצומה, היא הייתה הסמל שלהן, זו שנתנה להן את החופש לבחור, לחלקן בפעם הראשונה בחייהן, והן בחרו בה.
ליליאן עצמה הכירה את המנהיגה הגדולה הזו רק לאחרונה. טאליה אהבה לערוך טיולים לאור הירח כל פעם כשחזרה ממסעותיה, וליליאן תמיד החלה את תורנות הדיג בלילה, כדי שהדגים יהיו טריים בארוחת הבוקר. כך שמידי פעם הן נפגשו וטיילו ביחד על החוף. בהתחלה ליליאן הייתה ספקנית, היא שמעה את כל השבחים על טאליה ואת הסיפורים, אבל היה לה קשה לדמיין אותה כאישה עשויה בשר ודם, היא תמיד הייתה מעורפלת, אגדה יותר מאשר מציאות. הדמות שעמדה על הסיפון כשהן ברחו, הדמות שהובילה את המתקפות על בתי הבושת האחרים, זו שדאגה שהדברים יקרו, זו שדאגה שיהיה בהן אש ורוח קרב, קרובה יותר אל המים מאשר ליבשה. אבל בשיחות לאור הירח והכוכבים היא גילתה דמות שונה מזו שהצטיירה במוחה, דמות שלימדה אותה על כוכבי השמים, שסיפרה לה סיפורים, ששאלה לשלומה.
YOU ARE READING
הדמעות של אמא אדמה
Fantasyבעולם בו עפים בני אדם עם כנפיים, וילדים בני חמש עשרה יוצאים למסע של חייהם. בעולם בו מלכים נלחמים על הכוח, ונסיכים נלחמים על הכתר. בעולם שבו חרבות וקשתות הן הנשק הגלוי, מילים וסודות הם הנשק הסמוי, והשילוב בינהם הוא המסוכן ביותר. שלושה נערים נערים ושל...